יומני היקר

 חגית  השאירה אצלי בתגובתה בפוסט האחרון קישור לשיר של

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

האמת שבהתחלה קצת הרגיז אותי השיר הזה,

 למה צריך אדם  משהו שינער אותו, שיטלטל אותו , שיחשל אותו

 ואז יגיע להצלה ?!

לדרך הנכונה

בשביל  אותו חפש .

אבל אולי זאת הדרך למצוא את השביל הנכון

המקום אליו שואפים להגיע !

השיר, המתייחס ליציאת מצרים, כאל מסע גואל, כאל זכות גדולה שנפלה לידי עם ישראל,

זכות אותה ממליץ ריבק לכל אדם, לאמץ.
השיר מרמז לנו שמכל שבר או ממשבר, מכל תהום וייאוש, יכול לקום לאדם "משה" פנימי,

 ולהוציא אותו למסע גאולה אישי. להפוך לעם. להיות אדם זקוף.

שיר שיש מחשבה לאחר קריאתו...

ובלי קשר (ואולי עם) אתמול בערב חג הפסח כשהכנתי את ה"קניידלך" לפי מתכון של אמי

חשתי געגועים אליה, לליל  הסדר בימים עברו ...

המים בסיר רתחו , הכופתאות צפו , ועימן דמעה בזווית העין...

לפי המנהג   חודש ניסן הוא ימי גאולה ושמחה ,ולכן רבים נמנעים מללכת לבית הקברות למרות שאין בזה איסור מוחלט. 

 אבל כשעולים הגעגועים

האם חשוב להתייחס לכאלה מנהגים ?

הלכתי לשם למספר רגעים

ושבתי הבייתה כשבדרך קטפתי פרחים...