במסגרת הרצאה וסרט  ראיתי  את הסרט: אלברט נובס עם השחקנית גלן קלוז ,

המשחקת מצויין  ואף היתה מועמדת ל'אוסקר' על משחקה בסרט.

   (הסרט מתבסס על נובלה משנת 1895 מאת הסופר האירי ג'ורג' מור) 

 עלילת "אלברט נובס" מתרחשת בדבלין שבאירלנד בסוף המאה ה-19.

אלברט נובס עובד כמלצר בבית מלון יוקרתי למדי, רושם בפנקס את ה'טיפ' היומי  שקיבל,

וחוסך את כל כספו הוא  חולם יום אחד לפתוח חנות למוצרי טבק,

 ואף אחד אינו יודע שהוא בעצם אשה שהתחזתה כל חייה לגבר.

נובס הוא איש קטן וביישן, בעל שיער אדמוני והליכה נוקשה, שפניו עוטות כלום הבעה.

תפקידו הוא לשרת את האורחים הקבועים במלון הקטן בו הוא מועסק – בהם רופא שיכור 

 ואריסטוקרט הולל   – אך בעיקר להיות שקוף.

 קולו שקט ומונוטוני, ודוק של עצב תמידי שפוך עליו .

 "אלברט נובס" מעלה שאלות בדבר זהות מגדרית והקשר שלה למעמדות חברתיים נוקשים.

אכן, לא קל היה להיות אישה באירלנד של המאה ה-19 !

"אלוהים, מה מביא אנשים לחיות חיים אומללים שכאלה", מסכמת אחת הדמויות את סיפור הסרט,

 לאחר שאלברט נובס נפטר ומתגלה הסוד שאיתו חי (חיה) כל החיים !

ההרצאה דנה בנשים שחקניות ובמאיות בקולנע הישראלי ,

המרצה הביאה קטעי סרטים שבעיקר דנים במעמדה ותפקידה של האשה.

ובקשר לסרט שלא ראינו את סופו (למי ששאל) עקב תקלה יישלח לנו  בדואר כרטיס פיצוי לסרט הבא ,

אז את סוף הסרט כנראה לא נדע,  אבל נזכה לצפות בסרט נוסף.

אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל"

כולנו מכירים את ארבעת הבנם המוזכרים בהגדה

בדרך כלל אנו קוראים בהסח הדעת

ולא נותנים את דעתנו על המסר של הכתוב

ארבעה בנים

ארבע תכונות

ארבע תכונות שנמצאות (אולי )בכל אחד מאיתנו...

 דף מהגדה מאויירת ע"י ארתור סזיק 1939(פולין)

טולסטוי היטיב לכתוב

אדם כנהר/ טולסטוי

אחת האמונות הטפלות הנפוצות ביותר היא זו

שלכל אדם יש תכונות קבועות ומיוחדות לו

אדם זה טוב זה רע, חכם, טיפש, מלא מרץ , אדיש וכו'

אך בני אדם אינם כאלה...

בני אדם דומים לנהרות

כל נהר נעשה צר יותר במקום זה

מהיר יותר במקום אחר איטי יותר כאן

רחב יותר שם לעיתים מימיו צלולים

לעיתים קרים, לעיתים עכורים, לעיתים חמים.

כן גם בני אדם

כל אחד נושא בתוכו גרעין של תכונה אנושית

לפעמים מתגלה האחת לעיתים השנייה

ובן האדם לעיתים קרובות אינו דומה לעצמו

למרות היותו אותו אדם.

 חגית  השאירה אצלי בתגובתה בפוסט האחרון קישור לשיר של

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

האמת שבהתחלה קצת הרגיז אותי השיר הזה,

 למה צריך אדם  משהו שינער אותו, שיטלטל אותו , שיחשל אותו

 ואז יגיע להצלה ?!

לדרך הנכונה

בשביל  אותו חפש .

אבל אולי זאת הדרך למצוא את השביל הנכון

המקום אליו שואפים להגיע !

השיר, המתייחס ליציאת מצרים, כאל מסע גואל, כאל זכות גדולה שנפלה לידי עם ישראל,

זכות אותה ממליץ ריבק לכל אדם, לאמץ.
השיר מרמז לנו שמכל שבר או ממשבר, מכל תהום וייאוש, יכול לקום לאדם "משה" פנימי,

 ולהוציא אותו למסע גאולה אישי. להפוך לעם. להיות אדם זקוף.

שיר שיש מחשבה לאחר קריאתו...

ובלי קשר (ואולי עם) אתמול בערב חג הפסח כשהכנתי את ה"קניידלך" לפי מתכון של אמי

חשתי געגועים אליה, לליל  הסדר בימים עברו ...

המים בסיר רתחו , הכופתאות צפו , ועימן דמעה בזווית העין...

לפי המנהג   חודש ניסן הוא ימי גאולה ושמחה ,ולכן רבים נמנעים מללכת לבית הקברות למרות שאין בזה איסור מוחלט. 

 אבל כשעולים הגעגועים

האם חשוב להתייחס לכאלה מנהגים ?

הלכתי לשם למספר רגעים

ושבתי הבייתה כשבדרך קטפתי פרחים...