מה יכול להיות יותר גרוע מלהיכנס למעורבות רומנטית-מינית בעלת אופי חולני למדי עם גבר שמבוגר ממך בעשרים ושלוש שנה, ואז לגלות שאתם מגיעים למצב שבו המעורבות הרומנטית-מינית קורמת אופי של מערכת יחסים של ממש?
מה יכול להיות יותר גרוע מלהבין שאת צריכה לגשת לבגרות בהיסטוריה בעוד יום אחד, ואת בונה על חתיכות נייר קטנות ועל כתוֹבות על כף היד שיצילו אותך?
מה יכול להיות יותר גרוע מלהתחיל סדרה של פלרטוטים עם שני גברים שאת לא באמת מעוניינת בהם (למרות ששניהם יותר יפים וחכמים ומעניינים ממי שאת כן מעוניינת בו) שממשיכה עוד ועוד אך ורק מפני שאין לך את הביצים לדחות אותם, ולהבין, באמצע בירה בפינה נטושה של פאב, שאת בעצם יוצאת איתם?
מה יכול להיות יותר גרוע מלדבר עם מישהו בצ'אט של הפייסבוק, וכשהוא אומר לך שהוא אוהב אותך ואת מתחילה לכתוב תגובה, האינטרנט נופל וחוזר רק אחרי שעתיים?
מה יכול להיות יותר גרוע מלדבר עם מישהו בצ'אט של הפייסבוק?
מה יכול להיות יותר גרוע מלראות את "ג'ונו" ואז לחשוב, "אז מה אם לא השתמשנו אז בקונדום, כל הקטע של להסתובב במסדרונות של התיכון עם כרס ובחילות בוקר דווקא די מצחיק"?
מה יכול להיות יותר גרוע מלהיעלב כשסטוקר וירטואלי שלך כותב לך באחד מאותם מיילים שבקושי תקראי ולא תטרחי להגיב עליהם שהוא כבר לא מעוניין בך?
זו היתה ההקדמה, ועכשיו האשכרה-פוסט:
אלוהים ישמור, החיים בזבל.
יום רביעי בערב. אני יושבת עם בחור נחמד על בירה שלישית, ומחייכת כמו ילד בן שלוש שחזר מרופא השיניים אחרי אוברדוז של גז צחוק בתגובה לכל בדיחה שהוא מספר. הוא חלק מלהקה מפורסמת, והוא מתאר בפניי איך אביב גפן התחנן בפניהם שיחממו הופעות שלו בחו"ל. אני מספרת לו על איך שבכיתה ז' בעטתי בטעות במורה הקשישה שלי לאנגלית וסדקתי לה ירך. די נחמד, הדייט הזה. רגע, זה דייט? מחשבה עמומה הולכת ומתפתחת באיטיות מדהימה בתחתית האונה האחורית של המוח שלי. האם יש פסול בביגמיה?
אחרי הבירה אני חוזרת הביתה. פותחת את הפייסבוק. די כבר עם הפייסבוק הזה. חלון צ'אט קופץ. אה, זה ההוא מהזה. יש לו עיניים ירוקות-אפורות ופגם מצחיק בדיבור. הוא מאוד חמוד. הוא אומר שאנחנו צריכים להיפגש שוב. למה לא, אני עונה, למה לא. משהו באונה האחורית מתחיל ממש לעקצץ. מה כל כך נורא בפוליגמיה?
יום חמישי בלילה. אחרי שר' ואני סיכמנו שאני אגיע לדירה שלו בעוד רבע שעה, אני תופסת מונית ונוסעת אליו. אנחנו נפגשים בכניסה לדירה וחולקים נשיקה רטובה שמגיעה בערך עד אמצע הוושט. התחלנו לראות ביחד סרט טראש משנות השמונים, כשאיבדנו ריכוז, כהרגלנו. סשן הנשיקות, הנשיכות, השריטות, הליקוקים והליטופים עבר אל חדר השינה כשר' נושא אותי על הכתף כמו פגר של איילה לאחר מסע ציד מוצלח. אנחנו קמים בבוקר עם טעם וריח של צואת חזירים בפה, והולכים לצחצח שיניים ביחד. שתי נקודות שהטרידו אותי בסיטואציה הנ"ל:
א. עמדנו שנינו מול המראה וצחצחנו שיניים ביחד כשאנחנו עושים פרצופים מפגרים ומתמרחים בקצף של משחת השיניים. זו לא סצינה מ"מעודדות צמודות 3"?
ב. הבאתי מברשת שיניים מהבית. למען האמת, הבאתי גם בגדים לכמה ימים, מברשת לשיער, שמפו ומטען לפלאפון. בפעם הקודמת שהייתי אצל ר', הבאתי בקושי שני זוגות תחתונים. האם זה אומר שהפעם הבאה תכלול גם ארון בגדים, מחשב, מצעים וחיות מחמד? מה נהיה פה?
ביום שבת בבוקר חזרתי הביתה. מאז אני ור' בקושי הפסקנו להתכתב ולדבר בטלפון, ואפילו הגענו לרמת ה"טוב, אתה תסגור את הטלפון קודם" – "לא, את!" – "לא לא לא, אתה!" – "הו, לא, את!" וכן האלה. קצת מגעיל, הדביקות שהולכת פה.
יום שבת בערב. אני יושבת על הפייסבוק (די כבר עם הפייסבוק הזה) וקוראת הודעות פרטיות חדשות. המבט שלי נופל על מכתב חדש מילד בן 15 לערך, שעד לפני כמה שבועות נהג לשלוח לי הודעה בפייסבוק מדי יום ביומו ולשאול אותי שאלות בנוסח "היי! בת כמה את? :)", או "מה קורה? LOL! מה שלומך היום? =]", או "מה המצב?! בא לך לספר לי קצת על עצמך? ^______^", או "ממש חבל שאת לא עונה לי, את נראית ממש יפה ומעניינת ומיוחדת! רציתי לדבר איתך וכאלה! wtf ;^-0", או "טוב, זה חבל שאת לא עונה כזה, LOL WTF, את נראית ממש חמודה ומזה בא לי לדבר איתך!!11 O.o".
תוכן ההודעה הנוכחית היה "היי מה קורה בת כמה את *_*". החלטתי לנקוט בצעד חדשני, ולהגיב. "היי מה קורה מי אתה לעזאזל #_#". כנראה שזו לא הדרך לתקשר עם ילדי אימו בכיתה ט' עם אקנה ומסקרה, שכן ההודעה שחזרה אליי כעבור עשר שניות התאפיינה בנימה נעלבת משהו: "אוקיי!! ^_^ לא צריך טובות!1 WTF! כנראה שכבר לא נתיידד! ~_~". רגע, מה? ככה הוא מוותר? הוא לא מתכוון לחרף את נפשו לקבלת תשומת הלב שלי יותר? החזרתי הודעה מייד. "סליחה, אנחנו מכירים באיזושהי צורה?" שאלתי. "LOL!!11 לא וכנראה שכבר לא נכיר!!11 LMAO!!11111 0_0" ענה ילד האימו שטרם הגיע לפרקו. "אה, נעלבת?" תהיתי, אך ילד האימו לא השיב מעולם. שני הסברים ניתנים לעניין:
א. ילד האימו התאבד. במקרה הזה, אני מאוד מוחמאת. אומנם אין זה אתגר לגרום לאחד מאותם מקקי הדיזינגוף-סנטר השחורים, המשובצים ועטורי הניטים לשים את נפשם בכפם (זלזול באיכות היצירה המוסיקלית של "טוקיו הוטל" יספיק), אבל עצם היותי מושא לשברון לב גדול כל כך מסב לי גאווה לא מעטה.
ב. לילד האימו נשבר ממני. קצת מעליב. מה זה אומר עליי? אני פחות שווה מאבריל לאבין? וממרילין מנסון? ומהילדה ששרה בטוקיו הוטל? ומהדמויות של "האפי טרי פרינדז"? כבר פגעתי בנפשם הרכה של רבים, טובים, בוגרים ומפותחים מינית מאותו ילד אימו, ומעולם לא זכיתי לתגובה, או להתעלמות, כ"כ החלטית. האם תשו כוחותיי, אבד קסמי, התפוגג חני? מה יהיה איתי? לאן מועדות פניי?
ובכן, המוח שלי מפתח ברגעים אלו ממש טקסטורה של דייסת הקוואקר המסורתית מעשה ידי סבתי הסנילית וחולת הפרקינסון, זכרה לברכה. ארבע בפאקינג בוקר.
לילה טוב.