סמלי קצת לשבועיים האחרונים שהיו במה שנקרא "שביל החומוס"

עוברים מלא דברים והחלטתי לכתוב יותר בבלוג כדי לתעד,

כדי לעצור רגע ולחשוב,

כדי לעשות לעצמי כל מה שבלוג יכול לעשות.

אחות קצת חולה מסכנה... אז כמה ימים של כלום כדי להבריא.
מזל שזה קרה בעיר הכי יפה שהיינו בה עד כה (מונאר)

אז אפשר גם לא לעשות כלום וגם להינות.

כל כך קשה ההסתגלות הזו מלהיות עם חבר ללהיות (סוגשל) בלי.

אפילו לא עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה, ועדיין זה תפס אותי בהפתעה.

התלות.

בקליק קטן שמשמעותו 'חבר' את כבר לא זוכרת איך לישון לבד- ואפילו מגיעה למקומות קצת נמוכים כדי להמנע מזה

את לא זוכרת איך זה להזמין אוכל לבד- ואוכלת עד השמנת יתר וסכנת פיצוץ שוב ושוב

את לא זוכרת איך לחוות לבד- כל נוף וכל דבר צריך להיות של שנינו, במיוחד שמסביבי כל כך הרבה זוגות שמטיילים.

מצד אחד אני מבינה כמה זה בריא לי מדיי פעם הלבד המאולץ הזה שבא בדיוק ברגע הזה

מצד שני כל כך מעדיפה את הביחד שזה כואב.