אחרי שבוע במונאר, חברה ניסחה את זה טוב- "המקום אובייקטיבית הכי יפה בעולם"

שכלל מחלה ארוכה של אחותי, 

נופים משוגעים- 20 גוונים של ירוק,

שני בורות שהכנסתי את עצמי אליהם בצורה של בחור

שני כיסויי- בורות בצורה של ילדה קטנה

ושלוש פילי- פרא.

הבנות על עצמי שסה"כ רציתי אצבע וגם את כל היד

ועוד קצת תשומת לב מהצד.

קשה להיות רחוקה כל כך ולא ליפול למקומות האלה. 

נקודה אפורה של חולשה שבארץ עוד הייתה עוברת חלק-

הופכת לבור עמוק בו העולם בוחן אותך

ושם אותך בסיטואציות שלא ציפית שתגיעי אליהן בסוף העולם.

מפחיד לחשוב לאן אני אגיע כשאני ואחותי נפרד.

חייבת למצוא עוגנים..

כיף לחזור לכתוב באופן קבוע!

נסיעה של יומיים- הנה אני באה