כבר כמעט שבוע בלי אחות,

ואני קצת הולכת לאיבוד.

לא לבד, עם עוד 2 גברים שבחיים לא הייתי מוצאת את עצמי מסתובבת אתם בארץ,

אבל הי, הודו, עד כה אני לא חושבת שזה נראה יותר מדיי אחרת.

איכשהו הכנסתי את עצמי למעין תסבוכת משולשת אתם ואין לי מושג איך בורחים

מצד אחד הכי קל בעולם, לקחת את הדברים ולמצוא גסטהאוס אחר (למרות שחג ודיי מלא פה)

מצד שני קצת נוח לי מדיי, ועוד יומיים גם ככה אני נכנסת לאשראם, ו... ו...

ותכלס מתה מפחד מלהתמודד עם הלבד.

אז מוצאת אלף תירוצים למה זה בסדר.

למרות שאני מרגישה שלא, אני יודעת שלא, אני יודעת שאני צריכה לעזוב לפני שזה יהיה מלוכלך.

לא מסוגלת.

עוד יומיים נכנסת לאשראם. קצת לחשוב, להתנקות, יוגה.

הלוואי שיהיה לי קצת שקט מעצמי.

לעצמי.

מעצמי.

מלא בלבול ואפילו לכתוב ברור אני לא מצליחה.

אני מתגעגעת.

מודה,

אף פעם לא הייתי מהמתגעגעות, ואני עדיין

מוצאת את עצמי מתגעגעת פה 10 פעמים ביום.

לחום וחברים שנשארים.