לפעמים קשה לי להאמין

כמה אני מרגישה טוב עם הגוף שלי.

כמה השתניתי.

איך זה מרגיש לי להסתכל במראה.

כמה אהבה אני יכולה לתת לו.

אני זוכרת את עצמי במקום כזה אחר- 

עם כזה פער, כזה קושי להסתכל על עצמי.

זה קרה- 

בדיוק כאן, ברישיקש, לפני שנה וחצי. תחילת התהליך.

פעם ראשונה שאמרתי לגוף שלי, אני אוהבת אותך.

באיזה חריקת שיניים, באיזה קושי,

מין פייק איט טיל יו מייק איט. 

ועכשיו- 

לא צריכה שום אישור, מאף אחד יותר.

רק את עצמי, לאהוב את עצמי-

הגוף עושה את שלו לבד.

תודה להודו שהתחילה את התהליך,

תודה לי שלקחתי אותו. 

עדיין עוברת תהליך ארוך, בקשר ליחסים.

אבל הוא בשיאו וההתמודדויות רק משתפרות. על זה בהמשך.