ביקרתי אתמול את סבתא, פעם ראשונה מאז שחזרתי מהודו.

פעם ראשונה היא ממש לא זיהתה אותי.

האמת שזה לא לגמריי נכון. בפעמים הקודמות הייתי צריכה להזכיר לה מי אני,

והיא חייכה בהכרה, והתנצלה ש"מה לעשות, בגילי ככה זה" בחיוך, בלי חרדה או לחץ..

אני טוענת שככה האלצהיימר שלה התקדם כל כך לאט.

היא תמיד שמחה בחלקה, תמיד ראתה את הדברים באור חיובי, תמיד הייתה מודל לאיך צריך לאהוב את החיים.

אתמול הרגשתי שהיא לא מזהה אותי.

אבל גם הרגשתי שהיא עייפה, ואין לה כוחות לזהות.

לא למבקרים, לא אפילו משפחה, לא לאכול, לא לקום מהמיטה...

אני אסביר שוב שבימים אחרים לפני כמה חודשים היא עוד הייתה מתנדבת ועושה ויוצאת לטיולים וחיה בחיוך[: ה- סבתא.

ראיתי את אחותי, ואת העוזרת ואת כולם נאבקים להקים אותה מהמיטה, 

והיא כמו ילד מתבגר רק רוצה לחזור לישון, 

מרימה אליי מבט כמוצא אחרון, כמו ילד שמבקש רשות מאבא אחרי שאמא אמרה לו לא, 

ומבקשת ברומנית כי היא שוכחת את העברית, או בשפת סימנים- שאני בבקשה אתן לה להשען, להניח את הראש בחזרה...

נחנק לי הגרון וכאב לי, ופתאום לא הבנתי

למה.

אני מבינה שזה השעה שהיא צריכה לאכול.

אני מבינה שתה לא טוב עכשיו.

אני מבינה שיש מלא הוראות שמלא רופאים ועוזרים ואנשים מזהים כדי לעזור לה להמשיך לחיות.

אבל ברגע שראיתי שהניצוץ הזה הכל כך חזק בעיניים של סבתא שלי-

הניצוץ הזה שרוצה לחיות, שאוהב כל אדם שבא ואת כל הקיום-

כבר לא שם, 

פשוט לא הבנתי למה.

למה לא לתת לה לישון, ולא לקום יותר?

אם הגוף, והראש, והרצון כבר עייף, למה למשוך? בשביל מי?

כי ברור שזה לא בשבילה.

חבר שעשה מחקר על אורח חיים בריא אמר לי משפט שממש מהדהד בי.

אורח החיים לא עלה- אורך הגסיסה עלה.

למה אנחנו מתייחסים אליה כמו ילד קטן, צועקים עליה הוראות ומושכים אותה ממקום ממקום?

למה לא נותנים לה לשחרר, ומחבקים אותה באהבה כשזה קורה?

אני אוהבת אותך סבתא שלי, אני מצטערת שזה לא בשליטתי.

אני זוכרת את הניצוץ שלך, אני לוקחת איתי כל יום את האהבה שלך לחיים.

תודה.