לפעמים קשה לי להאמין

כמה אני מרגישה טוב עם הגוף שלי.

כמה השתניתי.

איך זה מרגיש לי להסתכל במראה.

כמה אהבה אני יכולה לתת לו.

אני זוכרת את עצמי במקום כזה אחר- 

עם כזה פער, כזה קושי להסתכל על עצמי.

זה קרה- 

בדיוק כאן, ברישיקש, לפני שנה וחצי. תחילת התהליך.

פעם ראשונה שאמרתי לגוף שלי, אני אוהבת אותך.

באיזה חריקת שיניים, באיזה קושי,

מין פייק איט טיל יו מייק איט. 

ועכשיו- 

לא צריכה שום אישור, מאף אחד יותר.

רק את עצמי, לאהוב את עצמי-

הגוף עושה את שלו לבד.

תודה להודו שהתחילה את התהליך,

תודה לי שלקחתי אותו. 

עדיין עוברת תהליך ארוך, בקשר ליחסים.

אבל הוא בשיאו וההתמודדויות רק משתפרות. על זה בהמשך.

אז עם כל החוסר ציוויליזציה שהייתי בו, לא כתבתי כמעט בכלל! 

חוץ מזה שהיתה לי יומולדת ואני בת מליון כבר, לא שזה משנה,

אני ובן טיילנו יחד חודש. היה מעניין ממש, סופר מאתגר, ומאוד בוחן את כל הפוליאמוריה מחדש.

סיטואציה אחרת, לטייל ביחד, להבין גבולות אחד של השני מחדש,

ללמוד לאפשר אחד לשני להיות מישהו קצת אחר, כחלק מאופיו של טיול..

יצאנו מחוזקים ועם המון מחשבות,

ואני הייתי עכשיו כמה ימים טובים לבד, עמוק במחשבות.

הגעתי להמון הבנות שידעתי תמיד, אבל רציתי קצת לבד כדי להבין אותם עד הסוף,

בלי בלבולים של הרגע.

ידיעו קטעים קצת יותר יפים, בהמשך.

סתם התגעגעתי לכתוב פה, גם אם זה קצת כלום.

זהו (: