אז לבד כבר הרבה פחות מפחיד.

אחרי שבוע באשראם שקצת בעל כורכי הייתי לבד,

למדתי קצת...

למה הפחד הזה-

אני לא יודעת מי אני כשאני לבד.

אני נותנת לאנשים אחרים להגדיר מי אני.

מתאימה את עצמי.

אז אחרי קצת- הרבה מחשבות

המון הבנות, מוצאת את עצמי קצת

לבד.

יודעת מה אני אוהבת לבד,

מתי אני הכי אני ומתי קצת לא.

יודעת שאני משקרת מלא, לעצמי ולעולם,

כל כך בקלות ושונאת את זה.

מנקה את עצמי.

חושבת על מה שאני אומרת.

נותנת לדברים לקרות.

מעניין, כיף.

יש למה לצפות.

יוצאת בקרוב לבדי לורנאסי

מפחיד וכיף ביחד.

אוהבת להרגיש אוהבת. צריך אנשים בשביל זה.

כבר כמעט שבוע בלי אחות,

ואני קצת הולכת לאיבוד.

לא לבד, עם עוד 2 גברים שבחיים לא הייתי מוצאת את עצמי מסתובבת אתם בארץ,

אבל הי, הודו, עד כה אני לא חושבת שזה נראה יותר מדיי אחרת.

איכשהו הכנסתי את עצמי למעין תסבוכת משולשת אתם ואין לי מושג איך בורחים

מצד אחד הכי קל בעולם, לקחת את הדברים ולמצוא גסטהאוס אחר (למרות שחג ודיי מלא פה)

מצד שני קצת נוח לי מדיי, ועוד יומיים גם ככה אני נכנסת לאשראם, ו... ו...

ותכלס מתה מפחד מלהתמודד עם הלבד.

אז מוצאת אלף תירוצים למה זה בסדר.

למרות שאני מרגישה שלא, אני יודעת שלא, אני יודעת שאני צריכה לעזוב לפני שזה יהיה מלוכלך.

לא מסוגלת.

עוד יומיים נכנסת לאשראם. קצת לחשוב, להתנקות, יוגה.

הלוואי שיהיה לי קצת שקט מעצמי.

לעצמי.

מעצמי.

מלא בלבול ואפילו לכתוב ברור אני לא מצליחה.

אני מתגעגעת.

מודה,

אף פעם לא הייתי מהמתגעגעות, ואני עדיין

מוצאת את עצמי מתגעגעת פה 10 פעמים ביום.

לחום וחברים שנשארים.