אני פותחת את העיניים, ועומדת מולה
זאת שאני מכירה כל כך טוב,
כל הבעת פנים על הפרצוף העגול והקטן שלה,
כל זווית בעין החלשה שלה,
כל חיבוק וחיוך ודמעה.
זאת שאני כל כך שונאת.
כן, אני יודעת ששונאת זו מילה חזקה, אבל היא ממש התאמצה לקבל את התואר הזה.
עם הקול המתקתק המזוייף,
הקינוחים וההשקעה,
שמכסה על האינטרסנטיות ששולטת בחייה.
העצלנות והדאגה לעצמה בלבד,
שמכוסה על ידי תירוצים שאחריי הכל, תהיתי איך האמנתי להם מלחתחילה.
הרחמים העצמיים ודרישת תשומת לב,
בערמיומיות שכמה פעמים זיעזעו אותי שקיימים בעולם.
הקרנת החום והחיבוקים והאהבה לכל ייצור שהוא,
בלי שום בסיס. שקר.
שמסתיר את העובדה שיום אחד- כשלא תזדקק לך יותר, היא תסובב את הגב.
אוח, כמה שנאה וכאב יוצאים ממני אל היצור המסכן הזה.
וכשאני מגיעה לשיא, אני שולחת אגרוף
ונרתעת בהפתעה
כשהמראה שמולי מתנצפת, ואני נשארת עם יד מדממת.
הפחד הכי גדול שלי.
להיות כמוה.
לגלות שאני כמוה.