מרגיש שעברו שנים מאז הפוסט האחרון,

אבל כולה חודש.

הספקתי לדבר עם הההיא מהפוסט ההוא, ולהתאכזב לגלות שהיא לא פחות ולא יותר מבדיוק מי שחשבתי שהיא.

ממש, ממש, ממש קיוויתי שהיא תתן איזה הסבר שיבהיר וינקה אותה מאשמה, ואיכשהו תשים את זה עליי אפילו,

רק להאמין שאנשים לא יכולים להיות כאלה חארות.

טעיתי.

הספקתי להפרד מעוד חניכים ועוד תקופה

ואיזה מטרה לשביל ישראל באוקטובr

למצוא עבודה

ומקום שהות זמני, דירה 5 שאני עוברת ב4 שנים האחרונות, אבל הראשונה שאני לבד.

הרבה היו ששים להזדמנות, דירה ענקית ואיזור עשיר ובריכה וכו', ולבד!

אני קצת מנסה להדחיק כי הלבד הזה לא מתאים לי.

מנסה לספר לעצמי שזה מה שאני אומרת תמיד, ואולי זה טוב, ושהרבה אנשים היו שמחים להחליף איתי

אבל כשאני חוזרת לדירה והיא בדיוק כמו שהשארתי אותה זה מתסכל,

ובלילה במיטה הענקית והחדר הריק חסר לי עוד מקצב נשימות כבד,

עוד חום גוף בסביבה, איזה רעש שהוא לא שלי או של החיות למיניהן מבחוץ.

אף פעם לא הייתי בחורה שקשה לה להירדם מדיי.

ומודה- קשה לי.

אני כותבת את זה ויודעת שזה שם בפנים כל הזמן אבל אני מנסה שלא לחשוב על זה,

להינות מהלבד שלי-

להסתובב עירומה ולשמוע מוסיקה ממש חזק.

אבל זה פשוט לא ממלא.