מלא תחושות מעורבות בבטן. 

זוכרת למה החלטתי לטוס, וכל כך הרבה השתנה מאז שכבר לא זוכרת בפנים, נשמע לי כמו סיפור ישן.

בא לי פתאום שוב את התחושה הזו.. של לטייל, לפרוח, ואולי קצת לברוח

למרות שההחלטה הייתה של אדם סופר מפוקס וממוקד מטרה- ללמוד, להתפתח

משהו מאד מבולבל,

בן שם ועף לעצמו ועל עצמו,

בדיוק מה שרציתי שיקרה.

וגם צד קטן קטן בי רוצה שהוא ירצה אותי לידו,

וממש מתגעגע לחבק ולאהוב ולהיות בקרבתו. 

ושוב - מה שקורה הוא בדיוק מה שרציתי שיקרה. לו.

ועכשיו הגיע הרגע לחשוב עליי.

שוב לבד, שוב לחקור.

מעניין ממלא ציפייה ומפחיד באותו הזמן..

עוד שבוע וחצי בהודו! 

לא מדברים.

מתעלמים.

אבל מחוברים, כי אין ברירה.

כשהיא כואבת הוא חולה,

כשהיא אוהבת הוא מתמלא.

כשהוא מתעייף היא כבויה,

כשהוא מתרגש היא מתמלאה תשוקה.

הוא רצה להשלים, לא הפסיק לנסות

בהצלחה במחוות קטנות, נעימות,

אך די מהר זה עבר לכעס, וצרחות

"תראי אותי!" הוא צעק, מכאיב, נאנק

אך לא נענה.

עד שיום אחד, נשמעה לחשה

"אני שונאת אותך!" אמרה, כשחשבה שלא שמע.

אז, אז ידע שהיא רואה, שניצח- אבל זה כבר לא שינה

הוא היה גדול, בולט וחזק ממנה

והיא כבר לא יכלה שלא לראות.

אז היא החליטה להכאיב לו, ככה היא תשלוט.

שם היא ידעה, שהיא מנצחת.

נכון, שניהם יסבלו- אין ברירה

אבל לה זה כבר לא שינה.

וככה שנים. הם כבר לא מתעלמים.

שניהם נלחמים, כואבים ומכאיבים.

עד ש...

עד שיום אחד, היא עצרה. להקשיב.

היא הביטה לתוך עיניו, ברוך, בודקת. והם השיבו לה את אותו מבט.

"אני מצטערת" היא הצליחה ללחוש, וראתה אותו יוצר את אותו המשפט.

היא עצמה עיניים, נשמה עמוק, פנימה. אני אוהבת אותך, הרגישה-

והוא התמלא,

כאילו לא רבו מעולם

וכל הכאב ברגע התרפא.

מאז ועד היום, הגוף והנפש חיים בשלום.

כשהוא כואב היא מקשיבה,

כשהיא אוהבת הוא אוהב חזרה.