אז פעם ראשונה שאני כותבת מהודו שוב(:

חזרתי והכל מרגיש קצת כאילו לא עבר שום זמן באמצע... כאילו בום ישר להודו, ישר לריחות המוכרים,

השפה חזרה אליי בשנייה, ההתנהלות.. הכל נראה אותו הדבר.

מאד מהר הבנתי שבא לי מקום שונה מאיפה שהייתי עד עכשיו, משהו פחות מוכר... שקצת יגרום לי לצאת מהנוחות,

לגלות דברים חדשים.

הגעתי לסרינגר, הונציה של הודו. אני ישנה בסירה, הולכת למכולת בסירה, אוכלת בסירה. דיי מגניב.

מעבר לזה- נחתתי במשפחה קשמירית מקסימה, שישר הכניסה אותי לאירועים המשפחתיים וטיולים בסביבה.

מאד מאד מגניב, ומאד מאד אינטנסיבי. אני פה מעט מאד זמן וזה מרגיש מלא,

אני לא זוכרת מתי הייתי בהודו בלי אף תייר אחר ורק עם הודים תקופה.

זה מעניין ומאתגר, ושוב סיפור ההודי המתאהב שקצת מעיק, אבל יעבור אני מקווה.

עכשיו קצת מבולבלת אם להשאר או לעזוב,

לחפש טרקים או פשוט להיות.

מוזר לחשוב שבן וכל החברים כל כך קרובים אבל אני לא הולכת לסביבה שלהם.

מצד שני כרגע מרגיש נכון. 

אחרת אני בחיים לא אנחת בהודו...

כתבתי פשוט שטף מחשבות. מלא זמן לא עשיתי את זה פה,

זה מה שקורה כשנתקעים בלי מחברת.