"מה אתה אומר על זה" שאלה אותי כשהיא מצביעה על העתון שהיה מונח על השולחן בבית הקפה.

- על מה?

- על הידיעה הזו, על משחק הכדורגל בפורט סעיד.

- כמה נגמר?

- יותר מ-70 הרוגים ואיזה אלף פצועים.

- לטובת מי?

- לא יודעת, אבל אני מניחה שגם כאן למארחים היה את יתרון הביתיות.

- ולמה הן פרצו, המהומות האלה?

- כתוב כאן שהאוהדים של האורחים הניפו כרזה שאומרת שבפורט סעיד אין גברים או משהו כזה.

- צודקים, על דבר כזה הם לא יכולים לעבור לסדר היום.

- למה?

- כי זו פגיעה בכבוד. ולא סתם, אלא בנקודה הכי רגישה - הגבריות שלהם.

- "תגיד לי, ואצלכם, זה יכול לקרות?" שאלה כשהיא לוגמת מהקפה שלה ונועצת בי מבט אלכסוני.

- מה זה אצלכם, במשפחה שלי?

- התכוונתי למעגל יותר רחב, אבל בוא נתחיל במשפחה שלך.

- אנחנו גם עושים איזה ספורט תחרותי.

- אתה ואשתך?

- כן, כמעט כל יום אנחנו משחקים פינג פונג במשך יותר מחצי שעה. אלה משחקים די שקולים. לפעמים הם מוכרעים בתוצאות שהן מעבר ל-21 נקודות.

- ויש מכות?

- תראי שנינו משחקים כדי לנצח. אבל הרבה יותר חשוב לנו לשחק. אנחנו ממש נהנים מהמשחק. כשהיא מצליחה להחזיר את ההנחתות שלי אני מפרגן לה. ולפעמים כשאני מוביל, אני 'מתבלבל' והופך את הספירה, כך שהנקודות שלה עוברות אלי ולהפך.

- טוב, אולי בגלל שאתם גבר ואשה, אין לך כל כך מה להוכיח.

 

דומיניק שמחון שוערת הקבוצה שלנו מאתגרת את שחקניות הקבוצה היריבה לפני משחק הגמר של ליגת הנשים במועצה האזורית שלנו

למרות שגם אצלנו המארחים ניצחו בתוצאה 3:1 לא היה לי שום קושי לארגן את השחקנות לתצלום הזה. אולי בגלל שהיה חסר שם טסטוסטרון על המגרש.

- אוקיי, בואי ניקח את אוהדי הכדורגל הישראליים. רק לפני כמה ימים זרקו רימון עשן על ביתו של אלי טביב הבעלים של הפועל תל אביב.

- ואתה חושב שבתנאים מסויימים היתה יכולה להתפתח אצלכם על המגרש תגרה רצחנית?

- לא יודע. אני רוצה לקוות שלא, אבל אני לא בטוח. לפני שלושים שנה, כשהייתי עתונאי, סיקרתי הפגנה של אוהדי כדורגל משולהבים. זו היתה חוויה מטלטלת. ראיתי אותם מאבדים צלם אנוש. אחרי שהם פימפמו אחד את השני והתחילו להתפרע, התפללתי שהם לא יגלו שאני לא משלהם. אני הרגשתי אז שהם היו כבר במצב הרוח המתאים לבצע לינץ' במישהו. אני אשכרה הרגשתי שם, בפעם הראשונה בחיים שלי, את האנרגיה המפחידה של אספסוף צמא דם.

לפני. שני מימין - אבנר.

אחרי

- אז זה כן היה יכול לקרות אצלכם?

- אני רוצה לקוות שבכל זאת יש הבדל.

- עכשיו אתה נשמע כמו ביבי. אתה מוכן להפסיק לבלבל לי את המוח ולתאר סופסוף את ההבדל.

- טוב, אז ככה, בישראל זה יכול להתפתח לתגרה אלימה עם באלאגנים ופצועים, אבל הרוגים - אולי אחד או, גג, שניים.

- אז זה כל ההבדל, במספר ההרוגים?

- אלף - זה לא מעט. ובית - זה מעיד על ההבדל המנטלי.

- "תסביר" היא גלגלה את העתון והושיטה אותו אל פי כאילו היה זה מיקרופון.

- אצלם, בפורט סעיד, אחרי ההרוג הראשון מתפתחת דינמיקה של נקמה. של חיסול חשבונות. ואז כל צד ינסה להרוג כמה שיותר בצד השני. אצל השכנים שלנו הדבר הכי נורא בעולם זה לצאת פרייארים. יש כאן תרבות שאשכרה נשענת על קודים של כבוד.

- ואצלכם?

- אצלנו, לצאת פראייר זה רק הדבר השני הכי חשוב.

- מה הכי חשוב אצלכם?

- אצלנו החיים זה ערך עליון.

- ואיך זה היה מתבטא בתגרה האלימה שתפרוץ במרגש של הפועל תל אביב?

- אני חושב שאפילו אוהדי ביתר ירושלים, אחרי ההרוג הראשון, יבהלו ויברחו הביתה.

- אז מה אתה אומר לי בעצם?

- שאוהדי כדורגל זה לא הקהל שמגיע לאופרה. הם חארות. את אולי יכולה להסתחבק עם כל אחד מהם לחוד, אבל כשהם ביחד - את ממש לא רוצה להתקל בהם. הם כבר מזמן לא נהנים מעצם המשחק. הם רוצים רק דבר אחד - לנצח. ומתחת לזה יש צורך עוד יותר בסיסי - לצאת גברים. ומסתבר שכל השכונה הזאת - המזרח התיכון, מלאה באוהדי כדורגל. אצלנו זה המתנחלים ושולחיהם, שהם, בינתיים, במיעוט ואצלם זה החאמס, החיזבאללה, הג'יאד האסלמי האחים המוסלמים ועוד איזה אלף זרמים ופלגים שמתחרים ביניהם על גביע הקיצוניות. אצלם הם הרוב המכריע. אצלם אפילו המתונים - הפת"ח, הם סוג של אוהדי כדורגל. 

- "אז יש תקווה" היא הכריזה בחיוך.

- "איזו?" שאלתי כשאני מגיש אל פיה את העתון המגולגל.

- הקהל שהולך לאופרות.

- את מתכוונת לאדונים בחליפות ועניבות משטוטגארט, ברלין ווינה?