אני חושב שגם הספורט הזה נכנס כמקצוע אולימפי כתוצאה מהתערבות בפאב השכונתי:

- מייק אחרי שמכרנו להם את השלולית ב-3000 מכשולים, יש לנו עוד לאן לשאוף?

- קשה לי להאמין. רגע, יש לי משהו. אתה מכיר את זה שהקצה של הצלוטייפ נדבק לגליל?

- או קיי.

- אז מה דעתך על מקצוע אולימפי של מציאת הקצה הזה והפרדתו מהגליל?

- טוב, אבל יש לי משהו עוד יותר מופרך.

- דבר אלי.

- בוא נכניס להם את הצורנית?

- מה זה זה?

- הצורנית? נו, זה הריקוד הזה במים שבו הן שמות אטב על האף ומנסות לחקות את ההבעה של בובת מין מתנפחת.

- אהה, עזוב, יש גבול, מחר תציע תחרות בהחלפת חיתולים.  היי ברמן, האיש הזה שתה מספיק.

לא נכון: אני אוהב אותן יותר קואופרטיביות, ולא כאלה שצריך לסתום להן את האף כדי שיפתחו את הפה. ולא שאני לא מבין שזה בשביל האותנטיות, אבל צריך לדעת גם מתי לעצור. כי אם נמשיך לעודד אותם הם יעשו גם דגם עם שיניים.

 לא, דוקא איבוד האויר מלמטה לא מדאיג אותי.

נכון: גם תנוחה טבעית ומשוחררת וגם אחריות לשלוש שנים.