מאז שהתחלתי לערוך וידאו, אני קורא לרוורס - 'הילוך חוזר'.

בתשבץ הגיון ההגדרה יכולה להיות 'שרת אנגלי חוזר - אופציה שוביניסטית בתיבת ההילוכים'.

הנה שיר עם סיפור (אני חושב שקוראים לז'אנר הזה 'בלדה'), על ארוע שקרה אצלנו, בקיבוץ אילון, ב-1943 (לי יצא שעברו מאז יותר מ-70 שנה).

השיר הזה נכתב ע"י יוסי גמזו, משורר ומבקר ספרות, ששמע את הסיפור מאביו - חיים גמזו (שקנה את עיקר פרסומו כשקישון קרא על שמו, את הפועל 'לגמוז'). 

אוקיי, השיר הזה לא נכתב בעפרון הכי מחודד בקלמר (אכן, השבוע אני מתאמן על אנדרסטייטמנטס), אבל הסיפור שבו - הולך וכובש את מקומו במיתולוגיה המקומית.

רקע

במהלך מלחמת העולם השניה הוקם ברוסיה צבא של פליטים פולנים שנקרא 'צבא אנדרס' (על שם מפקדו). 

הצבא הזה כלל גם אינטלקטואלים פולנים וביניהם גם קצין בשם ולדיסלאב ברונייבסקי שהיה משורר ידוע בארצו. אכן, גם מנחם בגין שירת בצבא הזה, אבל בכל זאת - היו שם גם אינטלקטואלים.

בשנת 43 עבר הצבא הזה בפלשתינה (ניחשתם נכון: בגין ערק, התמנה למפקד האצ"ל, אבל בסוף, נענה להפצרות חבריו מהצבא וחזר לשירות ביחידה הפולנית). לימים לקח הכח הזה חלק בקרבות באיטליה. במיוחד הוא ידוע בכיבוש מונטה קאסינו - מהלך שכשל, שלוש פעמים קודם לכן. המבצר הזה חלש אל אחת הדרכים שמובילות לרומא, אבל זה לא חוכמה - כי כל הדרכים הרי מובילות לרומא.

מתנדבים לצבא אנדרס - 1941. שני מימין - אבנר.

אז הנה השיר. תהיו חזקים: 

שִירָה הִיא כְּמוֹ קְרִיאָה שֶל  s.o.s

יוסי גמזו

שִירָה הִיא כְּמוֹ קְרִיאָה שֶל s.o.s זוֹעֵק לְקֶשֶב

בְּיָם שֶל חֵרְשֻיּוֹת, הִיא עֶרְגָּתָהּ שֶל מַחֲצִית

אַחַת אֶל בַּת-שִׂיחָהּ הָאַלְמוֹנִית אוֹתָהּ הִיא תָרָה

כְּמוֹ קוֹל רוֹדֵף אַחַר הֵדוֹ, כְּמוֹ גַל נוֹהֵר לַחוֹף

וּכְמוֹ הַשְּאֵלוֹת אֶל הַתְּשוּבוֹת. שוּם גֵּץ שֶל לַהַב

אֵינֶנּוּ יוֹצֵא מִן הַכֹּחַ לַפֹּעַל הַנָּם בָּהּ בְּאֶבֶן הַצֹּר

בְּלִי מַגָּעָהּ שֶל הָאֶבֶן בְּאֶבֶן אַחֶרֶת, הַשִּיר אֵינוֹ שִיר עוֹד

טֶרֶם אִמְּצוּ אוֹתוֹ אֹזֶן שוֹמַעַת וְלֵב הַנִּפְקָח לִקְרָאתוֹ.

כִּי הַקּוֹרֵא, וְזֶה קוֹרֶה

רַק אִם הַשִּיר אֵינֶנּוּ

אוֹבֵד לוֹ כַּקּוֹל הַקּוֹרֵא בַּמִּדְבָּר עֲרִירִי וְעָקָר וּבְלִי עֵד

אֶלָּא שָעָה שֶשַּוְעַת הַמִּלִּים הַפּוֹרְצוֹת אֶת סְכָרָיו שֶל הָאֵלֶם

פּוֹרֶטֶת בְּלִי הַכֵּר עַל מֵיתָרוֹ הָאַלְמוֹנִי

שֶל אֵיזֶה זָר שֶאֵיזוֹ טֵלֶפַּתְיָה נֶעֱלֶמֶת

עוֹשָׂה אוֹתוֹ עַל אַף כָּל מֶרְחַקֵּי הַנָּכְרִיּוּת

פִּתְאֹם לְאֵיזֶה אָח שֶלְּךָ, תְאוֹם שֶלְּךָ, בַּחֹשֶךְ

בּוֹ אוֹר הַהִתְוַדְּעוּת נִדְלָק בְּרֶגַע לֹא צָפוּי.

בְּפֶבְּרוּאָר 43, בָּמֵּאָה שֶעָבְרָה, מַגִּיעַ

בֵּין שְלַל חַיָּלָיו שֶל צְבָא אַנְדֶּרְס הַנָּע מִגְּבוּל רוּסְיָה וְדֶרֶךְ אִירָאן

עַד לִנְמֵלָהּ שֶל קָרָאצִ'י וּנְמֵל פּוֹרְט-סָעִיד וּמִשָּם בָּרַכֶּבֶת

זוֹ הַחוֹדֶרֶת לִתְחוּם פָּלֶשְׂתִּינָה, קָצִין פּוֹלָנִי דְלוּק-מַבָּט.

הוּא אֵינוֹ קְצִין צְבָא אַנְדֶּרְס רָגִיל, כָּךְ אוֹמְרִים חֲבֵרָיו לְתָסָ"ח וּלְבִירָה,

הוּא מְשוֹרֵר בִּשְׂפָתָם שֶל מִיצְקֶבִיץ', סְלוֹבַצְקִי וְטוּבִים וּשְמוֹ

כְּלָל אֵינוֹ זָר לְקוֹרְאֵי הַשִּירָה בְּאַרְצוֹ הַכְּבוּשָה בִּידֵי הִיטְלֶר:

וְלָאדֶק בְּרוֹנְיֶבְסְקי. הַנֹּעַר בְּוַארְשָה הוֹגֶה בְּעַל-פֶּה אֶת שִירָיו.

צְלִיל גְּעִיַּת הַקַּטָּר מְהַדְהֵד בְּאָזְנָיו, אֶל גְּלָזוּרַת הַתְּכֵלֶת

שֶל הָרָקִיעַ הַבִּיבְּלִי פּוֹלֵט הַקִּיטוֹר תַּלְתַּלִּים שֶל עָשָן.

בְּרוֹנְיֶבְסְקִי אֵינֶנּוּ מַצְלִיחַ לִדְמֹם עַל קַרְשֵי מוֹשָבוֹ, הוּא אֶכְּסְטָטִי:

אֶרֶץ הַקֹּדֶש עוֹשָׂה לוֹ דְבַר-מָה, מִסְתַּבֵּר, הוּא זוֹלֵל בְּעֵינָיו

דֶּרֶךְ חַלּוֹן הַקָּרוֹן הַפָּעוּר אֶת דִּקְלֵי אֶל-עָרִיש וְרָפִיחַ

עַד פַּרְדֵּסֶיהָ שֶל יָפוֹ וְעַד לַבְנוּתָם שֶל גַּגּוֹת תֵּל-אָבִיב.

שָם, מִמּוֹכֵר-שֶל-סְפָרִים יוֹצֵא פְּלוֹצְק, עֲיַרְתּוֹ שֶל בְּרוֹנְיֶבְסְקִי, נוֹדָע לוֹ

שְמוֹ שֶל מִין כְּפָר קוֹלֶקְטִיבִי בִּמְרוֹם הַגָּלִיל הַסָּלוּע, אֵילוֹן.

"אֵין זֶה יִשּוּב שֶל מוּזִ'יקִים," אוֹמֵר לוֹ מוֹכֵר-הַסְּפָרִים, "הֵם קוֹרְאִים שָם

בֵּין סִקּוּלָם שֶל טְרָשִים לִנְטִיעַת עֲצֵי-פְּרִי וּשְמִירָה בַּלֵּילוֹת

יוֹתֵר מִכָּל הַכַּפְרִיִּים שֶבְּאוֹיְצִ'יזְנָה פּוֹלְסְקָה

(הִיא אַרְצְךָ הַפּוֹלָנִית) סְפָרִים, וּבֵינֵיהֶם

מִלְּבַד שִירָה עִבְרִית, גַּם פּוֹלָנִית, כּוֹלֵל סְפָרֶיךָ,

כָּךְ שֶכְּדַאי לְךָ כָּאן, פָּאן פּוֹאֶטָה (אָדוֹן מְשוֹרֵר) לְבַקְּרָם."

עַד שֶתַּגַּעְנָה סְפִינוֹת-מִלְחָמָה בָּן יַפְלִיג עִם רֵעָיו לְאִיטַלְיָה

אָץ הַפּוֹאֶטָה מִיָּד וּבְלִי רֶתַע בִּטְרֶמְפִּים לִפְגֹּש אֶת קוֹרְאָיו.

הוּא אֵינוֹ מִתְפַּתֶּה כְּמַרְבִּית קְצִינֵי אַנְדֶּרְס לָתוּר בָּתֵּי-בֹּשֶת בְּיָפוֹ

שָם מְשַלְּמִים הֵם בְּלִירָה אַנְגְּלִית לְשַרְמוּטוֹת קִסְמֵי הַמִּזְרָח.

אֶחָד מֵהֶם, סְלוּצְקִי, רָסָ"ר שֶהֻלְהַט בְּסִגְנוֹן אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה

שֶל כֵּיף קָרָחַאנְגִּ'י בְּחֹם כִּבְשָנָהּ שֶל גָּ'מִילָה אוֹ פַאטְמָה נֵעוֹר

עִם שַחַר לִקְרִיאַת הַגֶּבֶר בִּשְכוּנַת מַנְשִיָּה,

קָם וְלוֹבֵש אֶת מַדָּיו אַךְ שוֹכֵחַ, רָדוּם, לְשַלֵּם כַּנִּדְרָש

מַס מוֹתָרוֹת וְהֶטֵּל עִנּוּגִים לִשְכֶנְתּוֹ לַמִּשְכָּב הַשּוֹאֶלֶת:

"מָה עִם מָסָארִי חָאוָּאגָ'ה רָסָ"רִי?" וְסָח לָהּ בְּחֵן וַרְשָאִי:

"פָּאנִי גָּ'מִילָה, אֶצְלֵנוּ חָלִילָה רָסָ"ר פּוֹלָנִי לְעוֹלָם לֹא

יִקַּח עַל זֶה כֶּסֶף, רַק מָה, אִם תִּתְּנִי לִי כּוֹס תֵּה – אֶתְכַּבֵּד בְּרָצוֹן..."

אֶלָּא שֶוְּלַאדֶק בְּרוֹנְיֶבְסְקִי שָפוּט עַל הַמּוּזוֹת וְלֹא עַל מִזְמוּזוֹת,

מַגִּיעַ שְטוּף גֶּשֶם גְּלִילִי לְאֵילוֹן וְשוֹלֵף מִן הַקִּיטְבֶּג שֶלּוֹ

אֶת קֹבֶץ שִירָיו הַיּוֹקְדִים וּבָעֶרֶב, מֻקָּף מְאָרְחָיו הַשְּׂמֵחִים בּוֹ

כְּמוֹ עַל פְּרִיסָה חֲמִימָה שֶל שָלוֹם מִשָּרְשָם הֶעָקוּר בַּנֵּכָר,

מַקְצִים לוֹ שֻלְחָן וְכִסֵּא בִּצְרִיפוֹ הָאֶבְיוֹן שֶל אוֹתוֹ חֲדַר-אֹכֶל

בּוֹ הוּא צוֹפֶה בְּשוֹמְעֵי שְׂפַת אִמּוֹ וְאִמָּם הַבּוֹלְעִים כָּל מִלָּה

מֵחֹם קְרִיאָתוֹ הַצּוֹבֵט אֶת לִבָּם כְּמֵיתָר שֶכֻּלּוֹ גַעֲגוּעַ,

הֵם, שֶכְּמִיהָה אֶל אַדְמַת אֲבוֹתָם קְרַעֲתָם מֵאַדְמַת יַלְדוּתָם.

וְאָז,  בְּלִי שֶמֶץ הַתְרָאָה, כָּבֶה הַגֶּנֶרָטוֹר,

חֹשֶךְ מֻחְלָט, כְּמוֹ הַהוּא שֶעַל פְּנֵי תְּהוֹמָם שֶל פְּסוּקֵי בְּרֵאשִית

קוֹטֵעַ לְפֶתַע אֶת קוֹל פָּאן פּוֹאֶטָה וְעָט עַל אוֹתוֹ חֲדַר-אֹכֶל,

הוּא מִשְתַּתֵּק בִּמְבוּכָה וְדוֹמֶה כִּי נִתָּן שָם לַחְתֹּךְ בְּסַכִּין

אֶת הַסִּינְקוֹפָּה הַהִיא שֶל שְנִיָּה בָּהּ הָאֵלֶם חוֹבֵר אֶל הַהֶלֶם

רַק שֶפִּתְאֹם, כְּמוֹ מֵעַל פִּי תְהוֹם מִתְרַחֵש אֵיזֶה נֵס לֹא צָפוּי

וְקוֹל צָלוּל כִּצְלִיל טָלוּל שֶל נַעֲרָה נִסְתֶּרֶת

בְּחֵיק הָעֲלָטָה מַמְשִיךְ לִקְרֹא שָם בְּעַל-פֶּה

פּוּנְקְט מֵאוֹתוֹ הַמָּקוֹם בְּדִיּוּק בּוֹ נִקְטַע הָאוֹרֵחַ, כְּאִלּוּ

תָם וּבָטֵל בְּנִגּוּד לְחֻקָּיו שֶל הַטֶּבַע אוֹתוֹ הַהֶבְדֵּל

בֵּין מְהִירוּת הָאוֹר לְשֶל הַקּוֹל, וְהַפּוֹאֶטָה

שוֹמֵעַ הָמוּם אֵיךְ אוֹתָהּ אַלְמוֹנִית שָם קוֹרֵאת אֶת שִירוֹ עַד תֻּמּוֹ.

"שִירָה הִיא כְּמוֹ קְרִיאָה שֶל s.o.s ," הוּא סָח בְּלַחַש,

"וְכָל תְּשוּבָה הִיא נֵס"

וְאָז נִדְלָק פִּתְאֹם הָאוֹר...

השלמות

עכשיו, כשהשיר הזה פורסם בעיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר" (בעריכתו של אהוד בן עזר), מנסים באילון לזהות את האשה ההיא. לא יהיה זה הימור פרוע לנחש שהיתה זו גיטל מישקובסקי, משוררת שנמנתה על מייסדי הקיבוץ. אבל אנחנו מחפשים גם עדות שתאמת את הסיפור. כמובן שכל חברי שכבת המייסדים של הקיבוץ כבר אינם בחיים (אני חושב שלמעט אחת - בת 100 שכבר איננה בשיאה). אבל גם עדות של מישהו ששמע את זה ממישהו - תסכון.

כשולאדק סיפר, לגמזו האב, על הארוע, הוא ציין שאמנם הוא משורר ידוע בארצו, אבל ספק אם בכל פולין יש אדם אחד שמכיר את שיריו בע"פ. ואפילו הוא עצמו נאלץ להפסיק את קריאת השיר כשהחושך השתרר. והנה כאן, בכפר נידח בצפון פלשתינה, יושבת אישה שיודעת לצטט את שיריו מהזיכרון.

קן השומר הצעיר בסלונים, פולין, 1934. גיטל מישקובסקי מוקפת בעיגול. שני מימין (בשורה השניה מלמעלה) - אבנר.

ביקורת, לקחים ומסקנות

אני לא מתכוון לנגח כאן את גמזו הבן, שלא התאפק והקדיש חלק מהפואמה להשחלת בדיחה שהיתה חבוטה כבר ב-43, אלא להגיע למסקנה שלי מקריאת השיר:

לפני 71 שנה, כולם היו זונות חוץ מאנשי קיבוץ אילון - שביום הקדישו את אונם להשתרשות בין טרשי הגליל ובלילה - לקריאת שירי משוררים. והיום - שום דבר לא השתנה (וגם זה ברוח שבוע האנדרסטייטמנט).

אז יש לי עוד כמה הערות על האולימפיאדה. נכון, כולן במישור הטכני/ארגוני/סמנטי. מה לעשות כזה אני.

הפוסל במומו

בקפיצה לרוחק (אני כמעט בטוח שנכון להגיד 'קפיצה למרחק' אבל רציתי לטרחן כאן בנושא אחר), למה צריך לפסול את הקופצים שעברו את הקרש?

נכון, פעם, כשעוד היו מודדים את מרחק הקפיצה בעזרת רולטקה, אי אפשר היה בלי זה. אבל היום? מה היום, כבר לפני 4 אולימפיאדות, ניתן למדוד את הקפיצה באמצעים אלקטרוניים - היישר מנקודת הניתור. אז תוותרו לנו על השופט הזה שיושב עם הדגל האדום ליד הקרש (ועזבו, כבר לא צריך להחליף אותו במצלמה), תרחיבו את לוח הקפיצה ותנו לספורטאים לקפוץ מאיפה שהם רוצים. זה לא רק יחסוך את כל הפסילות האלה, אלא גם את אובדן הסנטימטרים היקרים של כל אלה שמנתרים הרבה לפני קצה הלוח.

המקצה שלפני הגמר

למרות חולשתי לאוקסימורונים, לא אהבתי את הביטוי 'מקצה חצי הגמר השלישי' שאותו השמיע אתמול, כמה פעמים, שדר האתלטיקה (לא חשוב מאיזו עדה) שלנו. מה רע בביטוי 'מקצה שליש הגמר'? כן, אני יודע, המארגנים רוצים שנדע שאחרי זה יגיע רק מקצה אחד נוסף, אבל האם הביטוי הזה מבהיר או מערפל את התמונה? 

נו, באמת

מכירים את זה שכשמצלמת הטלויזיה סורקת את הצופים באצטדיון אחרי שמתחיל להחשיך, ניתן להבחין שהקהל מבליח בשלל נצנוצים, משל היה מנסה להתחרות בשביל החלב? אז אלה, כמובן, הם אורות המבזקים של מצלמות הצופים. האם מישהו מהצלמים האלה חושב שהמבזק שלו מסוגל להאיר חלל בגודל של האצטדיון? או קיי, אני יודע שהיום מרבית כוכבי הפולסר האלה הם המבזקים הקטנים שמובנים במצלמות הטלפון הסלולרי וכמעט לאף אחד מהצופים אין מושג איך לכבות אותם (או לחלופין - לשלוט על כל פונקצית צילום אחרת - למעט הכנסת נושא התמונה למרכז הפריים), אבל זו סיבה להפסיק לצחוק מהם?

 צילום עם מבזק

צילם ללא מבזק

קו הזינוק

גם את הזינוק למקצה הגמר בריצת עשרת אלפים מ' גברים לא אהבתי .

באולימפיאדה הנוכחית, כמו בקודמתה, רצי העשרת אלפים מזנקים בו זמנית בשתי קבוצות - שאחת מהן קרובה יותר לקו הסיום. בכמה? להערכתי בכמה עשיריות טובות.

לא נכון: שני קווי זינוק

אז מה נעשה עם העובדה שלסדר את כל הרצים האלה על קו אחד יגרום אפילו ליותר באלאגן? תקשו את הקריטריון עוד מעט וכך תתחילו עם פחות רצים. בריצה שנערכה אתמול היו כמה אתלטים שנשרכו מאחור ביותר מהקפה. הספורטאים האלה... עזבו, למה שלא תזניקו אותם בטור?

נכון: קו אחד

נבחרת הכדורמים האמריקנית באולימפיאדה הנוכחית. שני מימין - אבנר.