לפני כמה ימים נערכה אצלנו מסיבת הסיבלסטר. כרגיל, באיחור של כמה ימים.

ולא הייתי מטריח אותך, יומני היקר, עם הסרט שהכנתי לארוע והשיר שכתבתי (יחד עם סבתא חביבה), אלמלא הבנתי, מאחת התגובות שקיבלתי על הפוסט הקודם - לשון נופל, באיזה מרחק אנחנו נמצאים ממדינת ת"א.

למעשה החלטתי להעלות את הפוסט הזה - כהצהרת נאיביות הסטורית-אנתרופולוגית. אוקיי, אם אתם מתעקשים, אז גם טרחנית.

הנה הסרט שצילמתי על הכנת התפאורה לארוע:

הסרטון הזה צולם בטכניקה של Time Lapes - צילום של פריים אחד בשניה. והוא נחשב, בקנה המידה המקומי, למתירני-פרובוקטיבי ויש כאלה שאף יכתירו אותו בתואר 'מופקר'.

בסופו של דבר התמונה הזו נתלתה על מסך פלסטיק שחור במקום חשוך וכמעט שלא ניתן היה לראות אותה, אבל את הסרטון הזה (שאותו שילבתי עם עוד כמה סרטוני ריקודים והוא הוקרן בלופ במהלך חלקו הראשון של הערב) ראו החוגגים. אלמלא שימושי האוירה שיעדתי לו, הייתי מאיץ אותו למהירות כפולה - דהיינו - מקצר אותו לכדי מחצית.

בגלל שסבתא חביבה היתה צריכה לקרוא את שיר המתנדבים (אותו הזמינה נעמי - רכזת ו' התרבות שלנו), הרגשתי חובה להשאר במסיבה, לראשונה מזה 20 שנים - עד לחלק של ההופעות. בהתחלה זה היה אפילו נחמד, אבל הדי ג'יי הערמומי דחף, לאט לאט, את מנוף הווליום במעלה הקונסולה שלו. לאט אבל בטוח. אחרי חצי שעה הרגשתי שהוא תקע לי אותו כבר לעומק של 20 ס"מ. כמובן שאני מנצל את ההזדמנות הזו כדי להכריז על החרמה נוספת, של לא-פחות-מעשרים-שנים, של ארועים מהסוג הזה.

זה לא שאנחנו, הזקנים, לא נהנינו שם. סבתא חביבה ואני נקלענו למצוקה כל כך קשה שהעדפנו לצאת החוצה ולחכות בלילה הקר עד שיגיע תורה של הסבתא להופיע. אבל לקהל היעד (עד גיל 30 בערך) הדציבלים האלה, לא רק שלא הפריעו, אלא שנראה שרובם אפילו התמסרו להם בחדווה. 

שיר המתנדב

כל היום אחכה לצלצול הנכסף

לא אוכל, לא אשתה, לא אישן, לא אנאף

כי אולי, נעמי, תבחרי גם אותי

להפגין את כוחי במפעל תרבותי

לסדר כסאות, לצייר תפאורה

לעלות לבמה בתפקיד ממטרה

לרקוד ולשיר, לסדר לך פרחים

לקשט תרנגול, לאפות כעכים

משאלתך, נעמי, עבורי היא פקודה

לכל בקשה אענה בתודה

עוד שעה, עוד דקה, יקרני הנס

 לרשימת מתנדבי היישוב אכנס

לסדר כסאות, לצייר תפאורה

לעלות לבמה בתפקיד ממטרה

לרקוד ולשיר, לסדר לך פרחים

לקשט תרנגול, לאפות כעכים

ניחשתם נכון. חלק מהחוגגים היו, בשלב הזה, שיכורים מהתחת והצעקות שהקימו מאחור מנעו מהשאר לשמוע את השיר. 

כן כמובן, היה שם בר עם שתיה חופשית. אבל אני חושב שעדיין אנחנו במרחק של שלוש שנים לפחות מהמועד שבו גם אצלנו יתחילו להגיש את המשקאות בכוסות חרוטיים.

הנה קליפ שעשיתי לשיר של להקת השלוליות. להקה שהתפרקה כבר לפני יותר משנתיים. למה היא התפרקה? כי אז, לפני שנתיים, לא היה מי שיעשה להם קליפים. זה למה. וזאת למרות שהיה להם לוגו (מופיע בסוף, בקרדיטים). כן, הם נעזרו בגרפיקאי שעיצב את הלוגו של משמר הגבול.

היי, אל תתעצלו, תגדילו את הרזולוציה, ותציגו את זה על כל המסך. כן, השקעתי בפרטים. אה, אתם מביטים בזה דרך הסמארטפון. טוב, עזבו...

כוריאוגרפיה פולנית

הפעם לקחתי את זה באופן מילולי. אתם יודעים כמו הכוריאוגרפיה של הלהקות בישראל לפני 40 שנה. כן, גם הצבאיות (נכון, נעמי פולני - תבדל"א). בימים ההם כשהיו מעלים שיר כמו 'הבאנו שלום עליכם', הם היו תולים שלט שעליו כתוב 'שלום' על חיל אחד, וחיל אחר היה מתחפש ללחם. ואז שלום היה מטפס על לחם וחיילת חיננית היתה מובילה אותם... רגע, אולי אני מתבלבל עם סרט גרמני שראיתי פעם? עם יודלה?

את הקליפ הזה עשיתי לבקשתה של ליסה גרין (מנהיגת הלהקה המיתולוגית ההיא), מקוראות הבלוג האהובות עלי. היי, אל תעלבו לי, זה לא שאתכם אני אוהב פחות.

כן, הרבה עבודה. אני חושב שהשקעתי בו שבוע. אבל הוא מה-זה-התאים-לי כרגע, כי גם הייתי צריך לתרגל כמה טכניקות, גם לשלב משהו יותר יצירתי וגם לפתח כמה פתרונות.

"קליפ מוזר" כתבה לי ליסה בתגובה "אבל זה מתאים כי גם הלחן של השיר הזה מוזר".

הלוואי שהיא היתה צודקת. 'מוזר' זה המקום שאליו אני שואף. טוב,לפחות בקליפים. קליפ שהוא לא מוזר, הוא כמו זיתים שאין בהם טיפת מרירות, כמו הטבעונית ההיא שנקשרה לשער הברזל של זוגלובק עם בתי שחי מגולחים, או כמו השקשוקה שאני עושה מאז שהפכתי לטבעוני - ללא גבינה מלוחה. טוב, היו לה את כל הקעקועים והפירסינג הנחוצים כדי להתקבל, אני לא אומר שלא.

ומוזר זה בערך ההפך מההמחשה של כל מלה בשיר. טוב, אבל אני רק בתחילת הדרך. השארו על התדר.