קצת מצחיק לומר את זה (אולי רק האנשים שאני מכירה, כולל אני, יבינו גם למה) אבל רק בערך לפני שבוע באמת הבנתי שיש לי בעיה...
כשאומרים הפרעת אכילה... ישר קופצות לראש בנות שרואים להן רק עצמות. בנות צמות. בנות מקיאות. בנות משוגעות שרואות את עצמן שמנות למרות שהן רזות כמו מקל.
כולם כבר עברו למחשבה שלספור קלוריות זה בסדר. שעם את אוכלת משהו את בסדר. בסדר גמור.
קשה לי קצת לכתוב את הפוסט, אז הוא לא יהיה ארוך. אני רק חושבת שלא ממש הכרתי את אנה או את מיה כמו שרבות מאיתנו (בנות בגילי) הספיקו, לצערי, להכיר. אני לא זוכרת משלשלים. אני לא זוכרת הקאות. תמיד אכלתי.
אבל עם אגיד שלא היו נסיונות להקיא- אשקר
עם אגיד שלא היו נסיונות לרעוב- גם אשקר
מתי התחלתי את ה"דיאטה"? לפני שנה בערך. מתי התחלתי לשמוע "וואי ממש רזית! כל כך יפה לך! וכו' "? אולי לפני כמה חודשים טובים אני סופגת מחמאות כאלה... די הרבה? אני לא בטוחה... אולי.
אבל מה זה שווה מה שאומרים לך כשאת מביטה במראה ורואה גוש שומן מהלך? עם תחת בגודל של כל אירופה ובטן שיכולה להכיל את כל תושבי אמריקה (שתיהן) ואולי יותר מחצי תושבי סין? והיריכיים?
הן ענקיות!!!!!!
המזוכיזם התחיל בתחילת שנה. "כמעט כל יום ספורט" הפך ל"כל יום ספורט" והפך ל"יותר מפעם אחת ביום לעשות פעילות גופנית+תרגילים שונים ומשונים"
אז מה שהרגליים כואבות "קצת"? אז מה עם את מרגישה שתפוס? שאת עייפה? שאת בפאקינג 37.5 מעלות חום ויושבת בבית? אז מה עם פאקינג באלך להקיא, להתאבד להיעלם? הרי ה' לא ייסלח לך עם תפסיקי עכשיו.
סלח לי אבי כי חטאתי. אני לא שומרת כשרות. לא שומרת שבת. לא חוגגים בבית שלי את רוב החגים. אני לא יודעת את התפילות והמנהגים.
אבל אני כבר לא זוכרת ממתי אני מתפללת לה' כל ערב- מבקשת סליחה על כל מה שאכלתי. על זה שלא עשיתי מספיק ספורט. על זה שריכלתי או התנהגתי מגעיל. "לא מגיעה לי הזדמנות שניה, אני הרי בכל מקרה לא אצליח לשמור מחר אבל בכל זאת, בבקשה ה'... בבקשה... בבקשה"
זה תפילה של עבר ותפילה של בוקר. כל בוקר בו אני עולה על המשקל ומתמודדת על גורלי הנורא.
רק לפני שבועיים הבעיות החלו. בעיות עור- פריחה מוזרה מסביב לפה שהתגלתה כדבר מוזר- מחסור בבשר וחוסר בפחמימות.
הרי כבר קרוב לחודש שארוחת הצהריים בשבילי היא סלט וארוחת הערב היא מרק. הגוף שלי בפאניקה. בפסיכוזה. וכך גם המצב שלי.
ההורים התחילו לדאוג. מוזר שהם דואגים למשהו אחר חוץ מלריבים שלהם. לעצמם. לכסף ולשמחה של הבת שלהם.
עכשיו זה התזונה שלה.
אבל פחמימות ובשר? ביחד?! אני צורחת עליהם. רוצה לזרוק עליהם דברים. זה לא מסתדר לי! כמו מנטוס וקולה!
לא רוצה. לא רוצה! חייבת.
עכשיו זה כמעט עבר.
אני לא בתת משקל.
אני עדיין שמנה.
עוד קצת, עד שאגיע למצב בו אוכל ללבוש בקיני.... אבל מה אז?
ארד עוד? אעלה? לא!!! אבל איך אצליח לשמור על המשקל הזה?
אני אף פעם לא הגעתי לתת משקל. לא הגעתי לאנורקסיה. לא הדרדרתי לבולמיה.
אבל פיתחתי הפרעת אכילה "קטנה וחמודה" של מזוכיזם.
לראות עד איפה אני יכולה לסבול.
הפרעה קטנה ופרטית שלי. אף אחד לא ייקח אותה ממני.
רק עד 3-4 קילו. אולי 5. בבקשה ה'. בבקשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Pathetic, Emotional,Sick