אופפפפפפפפפפפ אני עדיין לא מאמינה שזה קרה לי! 
מה זה היום החרא הזה? יימח שמו
טוב עדיף שאני יתחיל מההתחלה:
רצתי רצתי ונפלתי.... סתם סתם
רצתי ריצה קלה כזאת, אפילו אין לי מושג למה [זה היה כשהייתי בבצפר]
ופתאום מאחורי הפינה צצה לה קורל שגם רצה, ו..... התנגשנו
טוב עכשיו לא סתם התנגשנו, אני מתכוונת ממש התנגשנו!
בגגל שהיא יותר נמוכה ממני קיבלתי מכה יותר חזקה: הראש שלה נכנס בגבה שלי
אין לכם מושג כמה זה כאב.
מרוב עוצמת ההתנגשות, עפתי אחורה חזק ונפלתי על הריצפה.
ישר כיסיתי את הגבה ביד שלי, בזמן שאני חבולה במרפק של היד השנייה, ובשתי הרגליים.
שכבתי על הריצפה של החצר, אתם מכירים את הלבנים המעצבנות האלה....
אז ככה שכבתי, והתפתלתי מבכי. וואיייייי כמה שזה כאב.....
בצורה מפליאה מאוד, המוח שלי פשוט היה מנותק בצורה מוזרה ביותר מהגוף.
המחשבה שלי הייתה מאוד צלולה, אבל היא פשוט לא יכלה להשפיע על הגוף.
וכמובן, התחיל קהל להתאסף סביבי ולהגיד "אמאלה אמאלה"
פשוט חבורה של מטומטמים, לא מבינים שמלחיצים אותי עוד יותר!
כמה ילדים הובילו אותי למזכירות ואני הייתי במין הייי כזה ולא הבנתי מה קורה. 
החלטתי להציץ על היד שלי, שעד עכשיו חיפתה על הגבה.
כשהתסכלתי, הייתי בשוק; היד הייתה מלאה בדם! כל היד שלי, הייתה מכוסה בדם.
ולא סתם דם, דם שלי! 
התחלתי להיכנס עוד יותר לפניקה, וצעקתי וצרחתי.... זה היה כל כך מבהיל שאין לכם מושג..
ושתבינו, גם מבדיקת דם הכי קטנה או אפילו חיסון, אני מתחילה לבכות, ויש לי סחרחורות בחילות.... זה היה בכלל נורא
כככה לראות את הדם שלי
אז בקיצר הגעתי למזכירות, וכל המורים נכנסו לחוצים מאוד..
אני חשבתתי שהמזכירות הולכת להתפוץץ מרוב אנשים
בגלל הדם שלי, התחלתי להיכנס להתקף חרדה ובתגובה צעקתי והתנשמתי מהר מאוד ובכבידות
ניסו להרגיע אותי אך לשווא
כל הזמן אמרו בצד "בטח צריך פרפר" ולי אין מושג מזה... זה היה מאוד מלחיץ
אבא שלי הגיע, אני כל כך אוהבת אותו... רק הוא יכול להרגיע אותי ככה.
הלכנו לקופת חולים, חבשו וחיטאו, ומשם עפנו לבית חולים לחדר טראומה עם הפניה מהרופאה.
והנה פרט עליי: במצבים האלה, אני לא מפסיקה לבכות. פשוט זרם של דמעות ועיניים אדומות.
אין לי מושג בכלל אין אבא שלי הצליח לסבול אותי ככה... אז האחות באה, בדקה, ניקתה [וזה כאב]
ואמרה שכנראה צריך תפרים והכירורג יבוא לבדוק.
ואני כתוצאה מהבדיקה שלה, עוד יותר התחלתי לבכות.....
פשוט כעסתי.
כעסתי עליה, שבקושי בדקה, כעסתי על קורל שהתנגשה בי, כעסתי עליי שרצתי ככה, כעסתי על היום המחורבן הזה.
אבא שלי ניסה להרגיע אותי אך לשווא.
אני מאוד מאוד מפחדת מהדברים האלה, תפירות, הדבקות ואפילו סתם חומר חיטוי.
אווו ועוד משו: נכון הפצע הענקי והמדמם שהיה לי על המרפק? אני חושבת שכשחיטאו אותו הוא כאב לי יותר מהמכה בראש.... פשוט צרב
אז אחרי כמה דקות של הרגעות מצד אבא שלי, ורעידות מצידי, הרופא הגיע.
הוא הסתכל, ואמר שצריץ תפרים. זהו, נחרץ גורלי.
פשוט באלי היה למות, ושיעזבו אותי בשקט. לא צריכה שום טיפול ושום תפרים! העיקר שיעזבו אותי וייתנו לי לנוח
אני חושבת שהקטע הכי כואב בתפרים היה ההרדמה. כמובן שהיה צריך להרדים במזרק, ומזה נלחצתי...
שונאת את מי שהמציא את המזרקים יימח שמו לעד!!!
הוא הזריק את ההרדמה המקומית, ובהדגשה: מקומית! רק באזור המכה!
והתחיל לתפור.... עכשיו, כשתופרים אתה מרגיש מתיחות... כאילו מותחים לך את העור...
הרגשתי את החוט והמחט עוברים בגופי, אבל לא הרגשתי כאב.... והייתי עירנית לגמרי, רק קצת בוכה.
כשסיים, פשוט לא רציתי להסתכל. נראיתי זוועה, פשוט חרא עם המדבקה על הגבה.
פחדתי שיישאר צלקת, ואני אראה כמו מפלצת! וזה הדבר היחידי שגרם לי לעשות את התפרים ולא לברוח:
הידיעה שאבא העביר לי כשאמר שאם אני לא אטפל בזה תהיה לי צלקת על הפנים, באורך של 4 תפרים גאד דאמט!!
אז יצאנו מהמרפאה, ואני עדיין הייתי במצב של בכי כמובן.. אבא שלי לקח אותי לאכול פרגיות וצ'יפס,
אתם יודעים כדי לעודד אותי.
לא רציתי לאכול בחוץ, נראיתי זוועה עם כל הדם על החולצה, והרטייה.
אז אבא שלי לקח את האוכל ואכלנו בדרך... היה נחמד
הגעתי הביתה, נשכבתי על הספה, ונרדמתי...
הייתי כל כך תשושה מהיום הזה שאין לכם מושג, זה היה עינוי.
עכשיו עבר כבר יום, והחלטתי להישאר בבית משלושה סיבות:
1. בעיקר בגלל שאני נראית זוועה עם הרטייה על הגבה וכל הסימנים והחבורות האחרים.
2. כי פחדתי שיציקו לי בבצפר, אתם יודעים יחפרו לי ו אני יקבל מכה באותו מקום.
3. כי זה עדיין כואב. הרטייה לא מאפשרת לי להסתכל למעלה, ומעיקה עליי מאוד. [ אם אני מרימה גבה זה הסוף שלי, זה כואב מאוד מאוד]
אז נשארתי בבית..... קצת משעמם לא נורא... נראה את הסרט דמדומים. 
ואני יודעת שאני לא אוכל לא ללכת לבצפר עד שיורידו לי את התחבושת הקטנה הזאת, אבל לפחות זה נפל בשבועות ואני לא אצטרך לא ללמוד רק יום אחד.
את התפרים אני יוציא ביום שלישי [שדרך אגב גם מזה אני פוחדת], וביום ראשון שני ושלישי אני אלך לבצפר... מה לעשות חיים קשים.
לפחות הנפיחות תרד לי, והאזור לא יהיה מכוסה במיליון צבעים... ממש חגיגה שם
טוב סליחה על החפירה, ואני מאוד מקווה שאתם מבינים אותי....
עוד שנייה מתאבדת מכאבים, נופווששששש 
נ.ב: אני זקוקה לתמיכה נפשית 
נ.ב 2: תודה לכל מי שהתקשר כדי לשאול מה שלומי- עדן, איילה, והבת דודה שלי אניל 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נוופקה * נושושש היפעע z P