KeyMan
|
| 7/2009
תאונת דרכים
יום שבת, אחת לפנות בוקר.
חוזר עם רעייתי מסרט.
הבית שקט.
הילדים ישנים, הבן הגדול בחדר עם החברה.
אנחנו הולכים לישון כי בשבת יש תוכניות וצריך לקום יחסית מוקדם.
בארבע וחצי בבוקר טלפון.
מחפש את הנייד שלי ומסתכל על השעה והמס'.
השעה כאמור ארבע וחצי והמס' של הבן הגדול.
"אבא?" הוא שואל
כן אני משיב
"עשיתי תאונה. אני בסדר אבל הרכב נראה "כאילו עבר תאונה"...הוא אומר בציניות שקיבל אותה ממני
איפה אתה נמצא אני שואל
"כמה רחובות מהבית אבל הרכב לא יכול לנסוע" עונה לי
אני מגיע תחכה לי באוטו. אני אומר.
זוגתי מתעוררת כמובן ונכנסת ל"לחץ אימהי מקובל" עם מיליוני שאלות אלי.
"מה/איפה/מי היה באוטו/מישהו נפגע/מה קרה לילד/איך האוטו...ועוד
אני קם מהמיטה מתלבש בדקה ורץ למקום התאונה.
השעה המוקדמת מזמנת אנשים צעירים שחוזרים מבילוי של ליל שישי, זו שעת לפנות בוקר מוקדמת
וכולם מסתכלים עלי רץ בג'ינס וקוראים לעברי "כל הכבוד על הכושר"...
ואני רץ לכיוון המקום שאני מכיר היטב כולי מחשבות ותהיות ולמה ומדוע.
הגעתי למקום התאונה.
הבן יושב באוטו עיניים עצומות.
האוטו באמת נראה כמו אחרי תאונה.
בתוך האוטו מהפיכה.
שתי כריות האוויר נפתחו, זכוכית קדמית מנופצת אבל שלמה
פנס קידמי שבור ומכסה מנוע עקום.
חיבקתי את הבן ובדקתי שהוא שלם.
הוא ממלמל סליחה ולא התכוונתי ולא יודע מה קרה לי.
התיישבנו על הספסל ברחוב, ברכב אי אפשר היה לשבת כי ריח האבק שריפה מפיצוץ כריות האוויר
היה חזק. מי שלא יודע, כריות האוויר מתפוצצות בעת תאונה. ראו הוזהרתם. לכן חגורת הבטיחות
מצילה חיים גם עם קיומן של הכריות. הוא מחזיקה אותכם צמוד לגב המושב.
יד ימין שלו משופשפת, כתוצאה מהחבטה עם כרית האוויר. הוא קצת בהלם.
אין סימני פגיעה אחרים, ברוך השם.
סיפר לי מה קרה.
הוא לקח את החברה הבייתה אחרי ארבע בבוקר והכל היה בסדר. בדרך חזרה נרדם לחלקיק שנייה.
ואז עלה על המדרכה מימין והתנגש ברכב שחנה על הכביש.
תאונה ראשונה שלו.
כל הסיטואציה מלחיצה אותו מאוד.
נזק כספי לרכב שלנו ונזק כספי לרכב שנפגע.
אני אומר עזוב את הכל בן. זה לא חשוב כרגע. העיקר שאתה בסדר ולא נפגע עוד מישהו.
השארתי פתק עם מס' הטלפון שלי על המגבים של האוטו שנפגע מאחור והלכנו הבייתה ברגל.
גרר יגיע אח"כ לאסוף את הרכב למוסך.
ילד אחראי מגיל קטן. לא עושה משהו כשהוא לא בטוח. בודק כל דבר עד לפרט הקטן ביותר.
כל הדרך חזרה החלפנו מס' מילים בלבד וכל אחד נתון למחשבותיו.
לא יודע מה הוא חושב אבל בטח שמצטער על מה שעשה.
אני חושב רק שמאז שיש לו רישיון נהיגה אני חושש. חושש בגלל כל מה שקורה על הכבישים במדינה.
חושש שמה יקרה לו משהו שלא באשמתו, שמה הוא יגרום לתאונה, או חלילה יפגע במישהו.
והלילה זה קרה.
הטלפון הלא מיוחל הגיע.
בבוקר אלך לבית הכנסת להגיד ברכת הגומל, בשביל הנפש שלי.
התעוררתי.
זה היה סיוט. כולי מיוזע. כאב ראש חזק.
לא הבנתי אם זה היה חלום או מציאות. הלכתי לחדרים לבדוק. כולם ישנים.
נכנסתי למקלחת. כאב הראש לא עוזב אותי.
אני חושב שזה סיוט של כל הורה במדינה הזו.
אם לדבר על עצמי בלבד, מחנך לנהוג רק בעירנות, לא לשתות לשים שתי ידיים על ההגה ולא יד אחת
על ההגה והשנייה על החזה או הירכיים של החברה, להיזהר מנהגים שמשתוללים על הכביש, לא להתחרות
בשום תחרות עם מכוניות אחרות (גבר, נראה מי ישיג עד הרמזור הבא) ועוד ועוד.
כל ההורים שילדיהם נוהגים בטח מכירים את התחושה, את הפחד שרק יחזור בשלום.
אני כבר לא יודע מה מפחיד יותר, בן חייל שדואגים לו שיחזור הבייתה בשלום או בן נהג שדואגים שיחזור
מהבילוי של סוף השבוע בביטחה.
הכי גרוע זה לדאוג לבן חייל שיחזור הבייתה ויחזור הבייתה בביטחה מבילוי. קומבינציה רצחנית תרתיי משמע.
סטטיסטית, לפי מס' התאונות שיש במדינה, מס' התושבים ומס' כלי הרכב, כל אזרח כאן יהיה מעורב
בלפחות תאונה אחת במהלך חייו.
יש כאלו המעורבים בכמה תאונות, מה שמוריד את הסיכויים מאחרים...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
