פחד גבהים.
פוביה שלא מעט לוקים בה.
אנשים שפוחדים לעלות לגובה, גרים במקומות נמוכים, מסתדרים טוב מאוד רק כשיש קרקע יציבה לרגליהם.
בחיים אני לא אעשה בנג'י לדוגמא.
לא אעלה על הגג של בנייני עזריאלי ולא אכנס למעלית זכוכית העולה על צלעו של בניין גורד שחקים.
כשהייתי ילד אבי נהג לקחת אותי למפעל בו עבד.
זה היה מפעל יצור עם מתקני יצור שהורכבו על גבי פלטפורמות שההליכה עליהן הייתה על שבכות מתכת.
העליה לקומות המתקן הייתה על מדרגות כשהמדרגות עצמן היו עשויות שבכות שבכות.
הכל היה בנוי מפלדה אבל אם הסתכלת מבעד לחורים של שבכות הפלדה ראיתי אנשים קטנים למטה
וזה היה מפחיד.
אבי היה לוקח אותי למקומות נמוכים וזה היה קורה אחרי שהוא קיבל אישור מממונה הבטיחות של המתקן
וצויידתי בכובע מגן על ראשי הצעיר.
באחת הפעמים התלוותי לאבי ביום שבת בבוקר.
הייתי בן 8 בערך.
הוא היה תורן והוא לקח אותי איתו אני שמחתי מאוד כי תמיד מצאתי שם מה לעשות.
הייתי שם אולי 4-5 אבל אחרי השבת הזו לא רציתי להיות שם יותר.
עלינו ביחד בזהירות למתקן שהיה גבוה יחסית.
אני מסתכל על החורים מתחת רגליי ורואה איך האנשים נהיים קטנים יותר ויותר.
בסוף הגענו לקומה עשירית.
הקומה בחלקה הייתה מצופה בפלטות מתכת כך שהייתה לי תחושה בטוחה של רצפה מתחתיי.
מישהו קרא לאבי לחדר הבקרה קומה מעל.
הוא השאיר אותי בחדר הבקרה הפתוח בקומה שהייתי בה וביקש ממני לא לזוז.
אני לא התכוונתי גם...
לאחר כמה דקות, הגיע ויליאם, מפעיל במתקן, ראיתי אותו מס' פעמים בכל מיני מסיבות
לילדים שארגן מקום העבודה.
הוא בא אלי ושאל אם אני רוצה לראות את הנוף מהמרפסת של המתקן.
אני השבתי שלא.
הוא ניסה להגיד לי שכדאי לי לראות כי רואים נוף ממש יפה ואני אוכל לספר לילדים בכיתה
והם כולם יקנאו בי...
שאר האנשים בחדר הבקרה צעקו לו שיפסיק להיות נודניק.
אבל הוא בשלו. ויליאם התקרב אלי, ואני בתחושת בטן שלי הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות.
הוא לקח את ידי וניסה לגרור אותי בכוח למרפסת ההיא שהייתה בולטת מהמתקן
ועמדה על בערך 30 מ'...
אני התנגדתי בתוקף, כמה שילד בן 8 יכול להתנגד. אבל הוא משך אותי
הוא ידע שזה יפחיד אותי ופשוט ניסה לעשות צחוק מהעניין.
בכיתי ונשכבתי על הרצפה והוא גרר אותי לאט לאט.
פתאום שמעתי מישהו רץ, הרגשתי את רצפת השבכה רועדת כולה תחתיי.
אבי ששמע את הצעקות שלי וכנראה שגם מישהו התקשר אליו למקום שהוא נמצא בו
רץ בריצת אמוק אלי.
הוא עצר לידי הוציא אותי מידיו של ויליאם "הנורא" ונתן לו אגרוף בפרצוף.
כל המפעילים של חדר הבקרה יצאו במהירות לעברנו. הם הפרידו בין הניצים.
ויליאם יצא מהעניין עם פנס כחול בעין.
אבי לקח אותי למרפאה על ידיו ואני חיבקתי אותו חזק.
הייתי גאה בו שבא להצילני (מחשבות של ילד קטן...)
במרפאה קיבלתי מים ונשכבתי לנוח עד שנרגעתי לגמרי.
מאותו יום זו הייתה מין טראומה.
לא עולה על מתקני שעשועים לגובה
לא עושה סנפלינג, ולא כל דבר שדורש גובה.
לא מנסה גם להיגמל מזה. זה יותר מדיי מכאיב.
מה שיש בי, לא חסר את הגובה...
כשהילדים שלי היו קטנים יותר והלכנו ללונה פארק בארץ או בחו"ל
תמיד היה ההורה הזה שדחף את הילד לעלות למתקנים הגבוהים והמפחידים
לעיתים לעג לו שהוא פחדן או יותר גרוע, אילץ אותו לעלות.
אפשר להסתדר בחיים גם אם לא עושים באנג'י, עולים לגבהים או צונחים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
