יום שבת, 21 ביולי 2012
אני לא יודעת למה, אבל פתאום היא נכנסה למחשבותיי.
עיניה הכחולות צלולות. שיערה הלבן. המטפחת שתמיד חבשה על ראשה.
רחל קראו לה.
עיניה באמת היו כשל רחל מארבעת האימהות שלנו.
כחולות. צלולות. יפות.
אני נזכרת בידיה הרועדות.
עורה המקומט.
החיוך ששפתיה תמיד לבשו בראותה את ניניה. אותנו.
סבתא רבא שלי.
אני באמת לא יודעת, למה נזכרתי בה פתאום.
זה הגיע משום מקום.
לא דיברנו עליה.
לא היינו בביתה.
פשוט נזכרתי.
והדמעות.
הדמעות לא מפסיקות לזלוג.
כל מה שאני רוצה, זה להגיד לה ''סבתא. אני מתגעגעת סבתא. תחזרי, בבקשה תחזרי''
אני רוצה את השוקולד המריר שהיא הייתה מביאה לנו בכל פעם שבאנו לבקרה.
אני רוצה להתלונן יותר לאמא שאנחנו לא הולכות אליה מספיק.
שצריך ללכת יותר.
אני רוצה לראות אותה שוב. ולו רק לדקה אחת. זה יעשה אותי כל כך מאושרת.
זה היה יום גשום כשהיא מתה.
כאילו כל המלאכים שבשמיים בכו יחד איתנו.
הייתה לי הרגשה רעה מהרגע שקמתי. מן מועקה.
אני לעולם לא אצליח להיפטר מהזיכרון של ההרגשה הזאת.
כולם אמרו לי ''היא תהיה בסדר. תפסיקי לבכות''
היא לא הייתה. היא לא יצאה מבית החולים הארור. היא עכשיו באדמה. בגן עדן.
ואני פה, ואני מתגעגעת.
ואני רוצה שהיא תחזור.
ולו רק לדקה.
רק כדי שאני אוכל להגיד לה כמה אני מתגעגעת.
כמה אני אוהבת אותה.
כמה אני רוצה אותה בחזרה.
אני מתגעגעת סבתא.
אני אוהבת סבתא.
הלוואי שיכולת לחזור אלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
me_me_and me