אני גאה לעלות על מדים בכל יום ראשון, עם כל השביזות, עם כל הדיכאון, עם כל העייפות שלא נגמרת. אני גאה.

אני אוהבת את מדי החאקי, את הכומתה האפורה, את הסיכה הגדולה.

אני גאה בכל פעם שאני שומעת מטוס עולה לאוויר, ולא משנה כמה אנשים יבואו ויגידו שזה מרגיז, שזה רעש בלתי נסבל, שאי אפשר להתרגל אליו. אני גאה.

כי אני יודעת שאנחנו החיל הכי חזק, בצבא הכי חזק, במדינה הכי.

אני גאה להיות חינוכניקית, אני אוהבת כשקוראים לי חינוכית ומסוגלת להתחתן עם השרוך שלי רק כדי שתהיה לי אפשרות כלשהי לשכפל אותו באיזשהו אופן.

אני אוהבת לראות את החיוכים של החיילים שלי, לשמוע אותם מספרים על כמה נהנו. להוציא אותם מהשיגרה המתישה הזו שלהם לכמה שעות ולדעת שכל פעילות שאני מבצעת מחדירה בהם מסרים, מעשירה אותם ומחדירה בהם מוטיבציה לשירות.

ובעיקר אני יודעת, שלא משנה כמה אנשים יסתכלו עלי ויחשבו "חיילת, מעניין כמה כוסות קפה היא כבר הכינה" או יאמינו שאני מסדרת לו"זים של מפקדים כל היום, אני מבצעת את התפקיד שלי, שאני אוהבת הכי שאפשר, על הצד הטוב ביותר.

בעוד 3 חודשים נוגעת בקיר, שקיימנו והגיענו לזמן הזה.