אני שונאת להגיד לך מה מפריע לי.

יש לי איזו ציפיה משוגעת, לא הגיונית, לא שפויה, שתהיה מושלם. שתדע לבד מתי פגעת ומתי היית בסדר, איך אני אוהבת ורוצה שדברים יעשו, מה אני צריכה ומתי.

שתדע לפי הטונים שלי, המבט, שפת הגוף ותבין ישר מה רץ לי בראש ואיך אני מרגישה.

אני לא רוצה להיות אחת מאלף המשוגעות, נשות ה"כלום לא קרה" והשתיקות האינסופיות. אני לא בת 2 יותר. אני רוצה יותר מזה. אני רוצה לא להרגיש אישה קרזיונרית בין מחזור למחזור, אלא שתדע אותי, תכיר, תעמוד בציפיות ולא תפגע.

ובעצם, זה לא מורכב וקשה כמו שזה נשמע. כל מה שאני צריכה ממך זה שתהיה לך את היכולת לוותר על עצמך בשבילי, כמו שאני עושה בשבילך. שיהיה אכפת לך. שתאהב אותי לפחות כמו שאני אוהבת אותך.