יש משהו מאוד מתירני בפאנג'ויה.

לא ברור אם זו השמש של אילת, הסטוקים של האלכוהול או הריקודים בביקיני- משהו באווירה צועק "מסיבת קולג׳" על כל גווניה.

ופתאום הסטודנטיות החסודות צוחקות יותר, מדברות יותר ואחכ גם עושות יותר. נעלמה קדושת ה'בת של מלך', פה כולן זורמות.

ואי אפשר שלא להתמכר ולהתמסר לתחושות ולמקום, אני שותה ורוקדת ורוקדת ושותה וכמה שפחות בגדים- יותר טוב.

ויש מוזיקה שמשתלטת לי על התת מודע, ואני כל כך מוקפת בכלום שזה מציף אותי. כלום כלום כלום- חלום חיי. כלום.

בוקר טוב לך ראשון,

החזרה למציאות קשה מאי פעם.

מתחשק לי לטוס רחוק מפה, לעלות גבוה גבוה בשמים, להרגיש את הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים ולראות איך הכל הופך להיות כל כך קטן. חסר חשיבות. שולי.

להתרחק קצת, לקחת אוויר, לאבד שליטה, להתנתק.

מתחשק לי להגיע למקום חדש, לגמרי, לנקות את הראש. לשמוע שפה זרה, אם אפשר אז 24/7, לראות אנשים אחרים, לטעום טעמים אחרים.

כל כך קשה כאן, עכשיו, עם כל הלחץ והאינטנסיביות, הדרישות והחוקים.

וכשאני חושבת על זה, על הימים האלה שהייתי קמה בבוקר ומחליטה שהיום מותר. שהיום עושים מה שמתחשק.

שנוסעים לצפון, או לדרום, או למרכז. שעושים וחווים ולוקחים ונהנים ואוכלים וקונים ורואים ושותים ורוקדים.

כשאני חושבת על עצמי, ילדת הסיפוקים המידיים, ילדת השמנת, זו המפונקת שמקבלת כל מה שהיא רוצה- מאבדת את זה.

אני מאבדת את זה.

צריכה בית. צריכה שקט. צריכה שקט.