מאוד בא לי לכתוב
כי ליאורה בחו"ל, ואני מרגישה אבודה ובודדה בים של תל אביב

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.

מאז שעזבת, רציתי שתחזור. אני לא יודעת אפילו למה

אלף תמונות בראש. תרחישים, תחושות, מחשבות בלי סוף
המון רגעים שהיו מלאים בך, בנו, בי. איתך. בלעדייך.

רציתי שתחזור כי הכל נשאר פתוח נורא, ורציתי לסגור. לכל כיוון שהוא
ואז חזרת.

חזרת.

כמו שביקשתי, חזרת, משום מקום.

ואז התחרטתי. ובמקום לסגור, זה רק נמשך לכיוון מסובך

התגעגעת. אמרת... "אני אוהב אותך". נראה לי שזה מה שאמרת. אבל אני לוקחת אותך בערבון מוגבל עד מצומצם מאוד.

אחרכך כבר התפוצץ לנו, כי משהו כנראה עדיין שם. לא רוצה לראות אותך, כי אתה לא בא לי בטוב, ולדבר איתך זה משהו שצריך לגשת אליו בעדינות. מילה אחת לא במקום, ואתה נדלק, ואני נדלקת, וזה קשה. כל היום הראש שלי רץ, הוא אף פעם לא הפסיק לרוץ, והוא לא מתעייף. אני לא יודעת מה אני רוצה, אז אני לא יודעת מאיפה להתחיל. ועכשיו קשה לי ללכת, ולהשאיר שוב הכל פתוח. 

התגעגעתי.

מה איתך כפרה, רק תדבר כבר. תצעק, תכעס, תגיד שאתה שונא את כל הדברים שאני עושה.
שמה הייתה הבעיה שלי בכלל, מה רק לא נתת לי. אבל היה כנראה משהו, או שאולי לא היה כלום

זה היה מזמן, אבל המתח נשאר כאילו הכל קרה לפני יומיים

וכבר 11 בלילה, ואמרתי שאלך לישון מוקדם.

אבל אני עוד אחשוב קצת לפני שארדם. ועכשיו עוד קצת כל השבוע.

ואז בסוף השבוע אני אחשוב שלא הגעתי לשום מסקנה

ועוד חודש דבר חדש מתחיל.

אתה משגע אותי.