שכבנו על אותה השמיכה והיה נדמה כאילו אין שום דבר מסביב. הדמות שלי השתקפה באישונים שלו ורציתי להניח את היד על העורף שלו אבל לא. הסתכלתי עליו בצורה כנה וחסרת מעצורים. היה נדמה שאמרנו וסיפרנו סיפור בעל מאתיים וחמישים עמודים אבל השתיקה הייתה כל-כך נעימה. ראיתי אותו בולע את הרוק לרגע ועוצם את העיניים רק לשלוש שניות והרשיתי לעצמי גם כן, רק לרגע. 

הוא ניסה לקרב את עצמו אלי, להחזיק לי את היד, לנשק אותי במצח, וכל מה שעשיתי זה להניח לו את הידיים בצד ו'ששש'...לנשום שוב לרווחה. בלי אותיות קטנות מסביב, בלי ניסיונות וקנאה וזוגיות או משיכה, בלי הבדלים בין המינים, בלי ידידים או בני זוג, בלי מחשבות שמרעישות כמו צרצרים.
לא משנה מה אומרים אנשים, לא משנה מה אמור להיות או איך רוצים שהגדרות יפעלו לטובתינו, לא משנה מה היה בעבר של כל אחד בנפרד, לא משנה איפה הרגש נמצא ומתי ההיגיון מציק.

רק השמיכה, הוא ואני.

ורק באותם הרגעים, הרגשתי שהזמן קצת מוותר לי,
ואולי אני יכולה להוציא את כל האוויר מהריאות ועדיין אהיה

מוגנת.