לקום בבוקר ולדעת שיש משהו שמחכה לך במהלך היום. מישהו. 
אתה יכול להתרוצץ ולהזיע ולפרכס כל היום. יכול להיות לך את היום הכי מושלם או הכי זוועתי או משהו שם בין לבין. ואז יהיו את הרגעים האלו באמצע היום כשהבן אדם הזה קופץ אל המחשבות, דפיקות הלב מאיצות קצת והשפתיים מתעקלות כלפי מעלה לחיוך קטנטן ויש מין עקצוצים כאלו בכפות הידיים שמרגישות ריקות ללא המגע.

הרגעים הקטנים האלו שעושים את כל ההבדל;

לקום בבוקר אחרי לילה כמעט ללא שינה, ללכת אל המטבח כדי להכין קפה שיועיל חלקית בלעבור את היום הארוך ולמצוא פתק על המקרר. וכל מה שהיה דרוש אלו כמה קטנות וחמות שעושות את כל ההבדל. וכשזה מגיע מבן אדם שיכול לגרום לרעד בכל איבר בגוף זה עושה את כל ההבדל.

לשבת בארוחה משפחתית עם לא מעט אנשים ובמקום לשבת אחד ליד השניה, לשבת אחד מול השניה כי גם גיוון זה טוב. ולהסתכל בעיניים ולדעת שהן מכילות כל-כך הרבה, וזו לא עוד קלישאה כי באמת אפשר להבין הכל.
ולחייך, כי מי צריך יותר מזה?

חיבוק ארוך אחרי הרבה זמן.

כשמפצירים בך לספר איך הולך ולאן זה מתקדם ואיך אתם מסתדרים וכל מה שאתה מצליח להעלות בראש זה תמונות של החיבוק שלכם, של הנשיקה הכי רכה ושל הנשיקה הלוהטת מהבוקר ועוד תמונה שלכם מבשלים יחד ותמונות על גבי תמונות שאי אפשר לתמלל.

המחמאה כשיוצאים מהרכב בדרך לבילוי שגורמת לרגליים להתרומם קצת מעל פני הקרקע, אבל רק בתחושה כי הלוואי שהיה אפשר באמת.

להיות ליד מישהו שמסב את תשומת ליבך אל החתיך ההוא שמסתכל או אל הבחורה המהממת הזו שהולכת לכיוון השירותים וזה לא מזיז שום דבר בפנים, אלא רק מחזק את העובדה שיש מישהו שמחכה לך בבית ואין בן אדם שאתה רוצה להיות לידו יותר.

סתם להתקשר באמצע היום להגיד 'אני אוהבת אותך'
ולא כדי להגיד משהו חשוב או לדבר על משהו שקרה.

הצמרמורת הזו כשמתגעגעים למגע באופן הכי פשוט ובלי מסיכות. להגיע לרגע שהראש מצליח לשחזר רגעים של מגע בצורה מדוייקת, לשחזר ריחות, לשחזר טעם אלוהי, סדר של מקומות וכמעט להרגיש את מה שהרגשת כשזה קרה באמת.


כי שום דבר לא יוכל להשתוות לעולם לתחושה הזו,
של לאהוב מישהו ללא גבולות ולהרגיש נאהב בגלל מי שאתה ולפעמים למרות.