נכנסת הביתה, חולצת את העקבים מהרגליים, נותנת לרגליים להרגיש את הקור של הרצפה, לקור של הרצפה לחדור אל תוך כפות הרגליים. הולכת על קצות האצבעות ברחבי הבית כדי לא להרעיש עם העקבים ביד אחת ועם הפלאפון והארנק ביד השנייה. מתיישבת על המיטה מול המראה, מניחה את הכל על המיטה ומסתכלת על עצמי. 

ואז משהו נופל.

אני עוד פחות משלושה שבועות משתחררת מהצבא ואני קצת לא מזהה את עצמי. לא בטוחה לאיזה כיוון לוקחים את זה, איך אוכלים את זה ואיך אני נכנסת למיטה לישון עם עצמי במצב הנוכחי.

אז אני עושה את מה שמוכר לי, מחפשת חום, או רק משהו רגעי שימלא את החלל. אז סמס מהיר אליו והוא כבר יודע שלא מסרבים לי כשאני רוצה. וזקוקה. חצי לו וחצי למצב. 

הוא רוצה להישאר וללכת בבוקר וכשהוא רואה את ההבעת פנים שלי לנוכח ההצעה הזו, הוא יודע שהבית מחכה לו. ואז הוא מציע שנשב לדבר קצת אז אני משתיקה אותו בנשיקה ארוכה ורק מקווה שכשהיא תסתיים הוא ייקח את עצמו ויצא לי מהמיטה.

אז אני עדיין לא מזהה את עצמי.

לא בטוחה אם אני יכולה להצליח לאהוב את הדמות שמשתקפת במראה. את הדמות שהפכתי להיות מאז שהתגייסתי לצבא. אולי הדמות שהשתקפה בעבר במראה תחזור קצת כשהשחרור יתקרב. אולי אפילו רק קצת, אני מתגעגעת לתמימות.