יש משהו באוויר ואת משערת שזהו חלק מהיופי של הסוף. |
| 6/2014
במישור אחר
אני מתגרדת והידיים מנסות להגיע כמה שיותר רחוק ולכסות כמה שיותר שטח, יותר מדי רגשות מציפים אותי. אולי לא יותר מדי, רק השילוב ביניהם שגורם לתחושת עקצוץ. כשהוא אומר לי שהוא חושב עלי ברוב שעות היממה משהו בגוף שלי מנסה להתנגד ולדחוף החוצה כי מחויבות זה אומר ציפיות. וציפיות אומר בהכרח אכזבה, גדלים זה סובייקטיבי. וכשהוא אמר לי
אני אוהב אותך
הלב שלי נמס כמו דבש חם ביחד עם מהירות הקול ועוד כמה איברים שמחוברים לגוף שלי, העיניים שלי הפכו לכבדות וכל מה שרציתי זה
שהוא יוכל להיכנס רק לדקה אחת שלמה לתוך הגוף שלי.
שלא אצטרך להשתמש במילים כי מילים יכולות רק לתאר ותחושות ורגשות נמצאות ביקום מקביל להן.
כן, אני חושבת שכבר הרבה זמן שלא הרגשתי את התחושות האלו. כי כשעומד מולי בחור עם אינטיליגציה ריגשית בגודל של היפופוטם, בגרות חבויה וגם כזאת שמוקרנת, קליפות הגנה שמתקלפות ביחד עם שלי ולא צריך להוריד אותן בכוח אני לא יכולה שלהתכחש. כן, אני חושבת שהתאהבתי. אני חושבת שאני מצליחה למצוא את עצמי מתוך מערכת היחסים הזו, ולא למצוא את מערכת היחסים הזו מתוכי.
יש כאן משהו שצריך למצוא לו שם והוא לא געגועים.
יקום מקביל לגעגועים.
התרגשתי כשישנתי איתו באוהל בים. "הכל בסדר? את שקטה" הוא אמר לי כשישבנו ממש כמה צעדים מקו המים על החול, שמונה בבוקר, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא; אני מתקשה להאמין שמצאתי מישהו שהוא לא מתאים לי כמו כפפה ליד. צריך לעשות מכפלת והצרה והרחבה וקיצוצים ולצבוע ולקשט ולנקות.
וזה לא מכביד.
מצאתי מישהו שמסקרן אותי. מישהו שאני יכולה לראות את עצמי מתרגלת לחיים איתו. מתרגלת לאתגר ולסקרנות וללמידה. לשבת מול הים, המקום של החיבור מהמקום הכי נקי, ולא להצליח לנקות את עצמי כי אני מלאה ברגשות. כי אני מלאה בך.
נשאבתי.
אפילו המרפקים מתרגשים.
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
