יש משהו באוויר ואת משערת שזהו חלק מהיופי של הסוף. |
| 5/2013
עכשיו תלמדי לאלף הרגלים, לקשור רצונות כמו סוסים.
לפעמים מתחשק לי לנפץ את הכל, לשבור את הכלים ולא משחקים וזה הכל להיום.
בכל פעם מחדש אני נאבקת עם הקושי שלי להתמודד מול אנשים אטומים. להתמודד מול אנשים שלא מנסים להבין את כל מה שרחוק מהם בקצת מעבר לנגיעה באצבע. בורות אני עוד יכולה לקבל, אבל אנשים שבכוח נאחזים אך ורק במה שהם רוצים לראות ולא מעוניינים להקשיב לבן אדם שמולם, עם זה כבר קשה לי להשלים. רק למתוח ביקורת ולחפש להיכן להפנות אצבע מאשימה, לא מולי ולא בסביבה המוכרת שלי.
אח.
פלוס; בשבועות האחרונות הקשיים והחסרונות שלי נראים בעיני לעין יותר מבעבר. לא מוצאת סיבה ממשית כי כבר שנים רבות קודם חפרתי בנפש בערימות על גבי ערימות והשלמתי עם כל מה ש'לא בסדר' ולמדתי להעריך ולחפות ולקבל.
פו.
פלוס פלוס; אני צריכה לשחרר מדברים של העבר ולהתחיל לקבל את זה שיש הווה, והוא חדש וקצת פחות מוכר אבל חייבים להסתגל. אני חייבת להסתגל. לשקוע בעבר זה מבלבל ולנסות לשלב אותו בתוך ההווה יוצר בלאגן בבטן.
לנשום בספירה לאחור.
| |
ההתחלה של הסוף קורעת לי את הבטן.
כבר מהבוקר שיש לי כאב חזק בבטן שעומד להתפרץ וכנראה שילוו אותו גם
דמעות.
אני לא יודעת למה ואולי זה בכלל כי יום ראשון היום, אבל יש תחושה עמוקה יותר באוויר.
היה לי סוף שבוע מקסים-מקסים-מקסים ואפילו היום הזה עבר די בשלום, וזה מקשה
עלי להניח את האצבע ולהגיד
מה מפריע לי.
כאב חזק שמפנה זרמים לשתי הידיים
ובא לי להגיד שאני צריכה
חופש
כבר.
הטיסה בסוף החודש, וזה נראה לי רחוק ממני
שנות אור.
ושבוע הבא חג השבועות וגם זה מרגיש רחוק
שנות אור.
אני תמיד מתנחמת באנשים הקסומים שסובבים אותי והפעם
אפילו זה לא עוזר.
כי שום דבר ממשי לא מפריע לי, רק החוסר
בחופש.
בעצמאות.
בפריחה עצמית.
בלקום בבוקר ולהחליט מה מתחשק לי לעשות היום
ולא לדחוף הכל אל תוך יומיים
של סוף שבוע
ולהספיק לראות הכל
ולעשות הכל
ולפגוש את כולם
ולנשום
והכל
בבת אחת.
צעד צעד
(צבא זה כל כך מתסכל לפעמים)
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
