פעם אחרונה בהיסטוריה שאני אתן לעצמי להיפגע מאותו דבר. נכון, אולי יש לי יותר תקווה משאר האנשים ואולי אני נאיבית ולוקח לי זמן ללמוד מטעויות, אבל גם לי יש את הלימיט שלי. הוא מגיע אחרי הרבה זמן, מסתבר, אבל כשהוא מגיע, הוא מגיע.
ואני שונאת לשים לימיטים עם אנשים שאני אוהבת, או אנשים שאהבתי, אבל גם לבטן שלי ולעיניים שלי ולסחרחורות ולכאבי הראש מגיעים רחמים. זה לא יסתיים פעם נוספת בתמונה שלי יושבת על המיטה ובוכה ונותנת לדמעות ליפול לי על הלחיים, מבטיחה שזו הפעם האחרונה.

אני שונאת אותך שנתת לי להאמין בך שוב.
אני שונאת אותך שנתת לי את התקווה שהפעם זה יסתדר.
אני שונאת אותך על העבר שלנו ועל הציפיה שהוא מילא בי שזה יחזור.
אני שונאת אותך על זה שאני סוגרת עכשיו שבת בבסיס ויהיה לי המון זמן לחשוב על זה ולרצות לקבור את עצמי עד שהרגשות האלו יעברו. 
אני שונאת אותך שהצלחתי לפתוח בפנייך את הלב שלי שוב וחטפתי סטירה כואבת.
אני שונאת אותך שאני יושבת ובוכה עכשיו והדמעות נופלות על המקלדת.
אני שונאת אותך על זה שאני אצטרך להחזיק את עצמי בשיניים לא לשלוח לך הודעה בימים הקרובים.

אני שונאת אותך כי יש מילים שאי אפשר לשכוח,
וזה שמחקתי את כל שרשור ההודעות שלנו לא אומר שזה ימחק לי מהזיכרון.

אני שונאת את עצמי, בעיקר.
אבל אני לא שונאת את עצמי. כי מגיע לי יותר.
כי אני חיה עם עצמי בשלום. כי אני יודעת שכל מי שיקבל אותי, יאהב אותי עד השמיים, כי אני לא מושלמת ואני עושה הרבה טעויות, אבל אני יודעת גם לכפר עליהן ואני יודעת לתת מעצמי מעל ומעבר בשביל האנשים שאני אוהבת.

ואני יודעת שהפסדתי, אבל לא הפסדתי אותך כי מישהו מאיתנו עשה טעות,
הפסדתי אותך כי אנחנו כבר לא מתאימים. הפסדתי אותך כי אני לא אבחר בך פעם אחת נוספת.
אבל אני לא היחידה שהפסידה. ואני בטוחה שתבין את זה, אם לא עכשיו אז כשיפול האסימון.
כי הפעם כבר אין דרך חזרה. הפעם לא תהיה את אותה הפעם של לחזור לדבר ולהאמין ולסמוך, כי גם עכשיו זה קרה פעם אחת יותר מדי. כי הפעם אני לא אשמע ממך יותר ואני יודעת שלא תשמע ממני יותר, כי המילים האלו עכשיו הן המילים האחרונות שאני מסוגלת להוציא ממני אלייך. מוציאה החוצה עם כמויות של כאב וחורים שחורים שלפעמים יוצאים החוצה וצובטים ומכאיבים.

אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות מזוכיסטית וליפול לתהום.
אני אתן לאנשים להיכנס לי ללב ואני לא אסגור אותו, כי נפגעים לפעמים. כי ככה החיים עובדים, פעם למעלה ופעם למטה. אולי עכשיו אני למטה, אבל בעוד כמה זמן גם הזמן שלי למעלה יגיע וזה יהיה טוב, כי זה לא יכול להיות אחרת. 
ואני מנסה להכין את עצמי שאני אתגעגע אלייך ושתהיה חסר לי, כי אתה חלק כל-כך גדול בחיים שלי, כי גם כשלא היית, וכשאנחנו לא היינו, עדיין תפסת חלק כל-כך גדול בחיים שלי. ואני לא רוצה למחוק אותו, כי הגיע הזמן להיות ילדים גדולים וללמוד מטעויות גם אם זה עושה כחולים ברגליים. 

אני שונאת אותך כי זו הדרך היחידה שלי להתמודד עם העובדה שאני עדיין אוהבת אותך.

לקום בבוקר ולדעת שיש משהו שמחכה לך במהלך היום. מישהו. 
אתה יכול להתרוצץ ולהזיע ולפרכס כל היום. יכול להיות לך את היום הכי מושלם או הכי זוועתי או משהו שם בין לבין. ואז יהיו את הרגעים האלו באמצע היום כשהבן אדם הזה קופץ אל המחשבות, דפיקות הלב מאיצות קצת והשפתיים מתעקלות כלפי מעלה לחיוך קטנטן ויש מין עקצוצים כאלו בכפות הידיים שמרגישות ריקות ללא המגע.

הרגעים הקטנים האלו שעושים את כל ההבדל;

לקום בבוקר אחרי לילה כמעט ללא שינה, ללכת אל המטבח כדי להכין קפה שיועיל חלקית בלעבור את היום הארוך ולמצוא פתק על המקרר. וכל מה שהיה דרוש אלו כמה קטנות וחמות שעושות את כל ההבדל. וכשזה מגיע מבן אדם שיכול לגרום לרעד בכל איבר בגוף זה עושה את כל ההבדל.

לשבת בארוחה משפחתית עם לא מעט אנשים ובמקום לשבת אחד ליד השניה, לשבת אחד מול השניה כי גם גיוון זה טוב. ולהסתכל בעיניים ולדעת שהן מכילות כל-כך הרבה, וזו לא עוד קלישאה כי באמת אפשר להבין הכל.
ולחייך, כי מי צריך יותר מזה?

חיבוק ארוך אחרי הרבה זמן.

כשמפצירים בך לספר איך הולך ולאן זה מתקדם ואיך אתם מסתדרים וכל מה שאתה מצליח להעלות בראש זה תמונות של החיבוק שלכם, של הנשיקה הכי רכה ושל הנשיקה הלוהטת מהבוקר ועוד תמונה שלכם מבשלים יחד ותמונות על גבי תמונות שאי אפשר לתמלל.

המחמאה כשיוצאים מהרכב בדרך לבילוי שגורמת לרגליים להתרומם קצת מעל פני הקרקע, אבל רק בתחושה כי הלוואי שהיה אפשר באמת.

להיות ליד מישהו שמסב את תשומת ליבך אל החתיך ההוא שמסתכל או אל הבחורה המהממת הזו שהולכת לכיוון השירותים וזה לא מזיז שום דבר בפנים, אלא רק מחזק את העובדה שיש מישהו שמחכה לך בבית ואין בן אדם שאתה רוצה להיות לידו יותר.

סתם להתקשר באמצע היום להגיד 'אני אוהבת אותך'
ולא כדי להגיד משהו חשוב או לדבר על משהו שקרה.

הצמרמורת הזו כשמתגעגעים למגע באופן הכי פשוט ובלי מסיכות. להגיע לרגע שהראש מצליח לשחזר רגעים של מגע בצורה מדוייקת, לשחזר ריחות, לשחזר טעם אלוהי, סדר של מקומות וכמעט להרגיש את מה שהרגשת כשזה קרה באמת.


כי שום דבר לא יוכל להשתוות לעולם לתחושה הזו,
של לאהוב מישהו ללא גבולות ולהרגיש נאהב בגלל מי שאתה ולפעמים למרות.