מסתבר שיש לי בבטן כדור בדולח מאגי. צדקתי. קיבלתי היום מכתב מאלכסנדר ובו הוא מספר כי הוצעה לו משרה יוקרתית ומפתה במילאנו ושהוא שוקל להשהות את הלימודים שלו ולקבל אותה. ספק להתחיל מחדש על אדמה נוכרית, ספק לכבוש את העולם, ומההיכרות שלי עם צאצא האלים היוונים הזה- כנראה האחרון מבין השניים. מבלי לגלוש לסרט טורקי, להתעטר במטפחות ועגילים מצטלצלים ולטעון שאני מגדת עתידות בשם שנטל ושביכולתי להחזיר לך את הבעל שסרח וזנח ולהסיר כישופים, אני בכ"ז קצת משתאה. משעשע אותי לגלות שתחושת הבהילות שלי לטוס לפריז התבררה כבעלת אחיזה במציאות. דברים אכן משתנים, קורמים עור וגידים מתחת לאף שלי שתחוב לו בספר ארכני וארכאי על מערכות מידע ("כיום השימוש בעכבר קרוב בעוצמתו לשימוש במקלדת ותוכנות רבות מאפשרות שימוש בו". הא! באמת?! באמאש'ך?!

you don't say). בזמן שאני מעלה אהבות ישנות-חדשות-חסרות סיכוי באוב, הלוחות הטקטונים נרעדים ונפרדים, לא מודיעים לאף בן תמותה על תזוזתם. אני אדישה וחיה את חיי הקטנים ובכלל לא מרגישה בתנועה שמתחת לכפות הרגליים שלי, עד שאני מביטה באין אונים לצדדים ומגלה שנותרתי בגפי, יחפה בחלקה שוממת.
אני מהלכת בשרב ומגיעה לרציף רכבות מאובק רק כדי להיות מבועתת ממשחק המספרים, ממה שנגלה אליי מהלוח האלמותי הזה שבאמצעותו מגלים מתי הרכבת שלך אמורה להגיע, כל כך לא רלוונטי מבחינתי, תל-אביבית תל-אביבוצנטרית שנוסעת רק 3 תחנות, למעלה או למטה וגם הפעם, מקווה לישועה מהירה. מייחלת ל-quick fix בדמות ויקודין ללב שמגולף כגבר שרמנטי ומרוחק. קדימה, כנס לי ישר לנשמה, עשה בי שמות ותחתוך ימינה, פנה לדרכך הארוכה והבלתי נמנעת. מסתבר שהרכבות של כולם יצאו ולי כרגע, נותר רק להיאבק במכונת משקאות פגי תוקף שממוקמת ברציף שכוח אל... זה תסריט ה"Lost" האישי שלי, גרסת גוש דן, חום יולי-אוגוסט 2009. ואולי מאז ומתמיד הייתי לבדי בקיום האי-י הזה שלי, מתענגת על חברתן של פנטזיות מתוקות ודמויות פאנטום, מקווה לקרונות שחולפים על פניי בחשיכה ולעולם לא עוצרים?
לתחושת הבלבול שלי תורם איתמר a.k.a סבוטאז' (ולא, אני ממש לא זוכרת למה התחלתי לקרוא לו ככה, זה התחיל ביום-שישי-של-שיכורים ותפס תאוצה

), חבר יקר ואהוב. בימים אלה ממש, סבוטאז' אורז מזוודות ויוצא אחר האשה היפה שלו ואחר חיים מלאי הזדמנויות והבטחה בהולנד. אני כל כך מעריכה אותו על אומץ הלב שלו, אבל בגלל בדיחות הקרש שאנחנו מריצים בחברִיַיה, לא נראה לי שהוא מבין עד כמה. אני שואלת את עצמי אם כשתגיע שעתי לעלות על הרכבת ולרדוף אחר החלומות שלי, האם אמצא בתוכי את ביצי הברזל הדרושות לכך? האם אצליח לארוז חיים שלמים של 20 וכמה שנים בתיק חבוט אחד ולצאת אל עבר הסכנה, אל עבר הלא נודע? האם אוכל לחבק את אמא ולהבהיר לה בעזרת הזרועות הלופתות שלי שאין סיבה לדאוג, I'm a grown up ועוד אחד עם משימה, כמו שפשושן לבטח עשה לפני שהוא עזב לטובת עבודה בצרפת, כמו שסבוטאז' יעשה בעוד כשבועיים?