לפני שנעבור לחדשות המרגשות שיש לי לחלוק איתכם, ברצוני להודות לכם על התגובות שהשארתם לי בפוסט הקודם.
כמו שאתם בטח מבינים, עקב הנסיבות המצערות, זמן המחשב שלי הצטמצם למינימום ההכרחי של להדפיס את תרגילי הבית בסטטיסטיקה (ולהירדם בתוך הכסא המשרדי שלי לאחר 3 דקות של מאבק בנוסחאות, מכורבלת בתוך סווטשרט אקס-בויפרנד ענקי). אז אני מתנצלת על זה שלא עניתי לכם, חלילה אל תחשבו שזה אומר שאני לוקחת אתכם כמובן מאליו. אמנם נעלמתי מהרדאר לטובת בית החולים והאוניברסיטה, אבל קראתי את עשרות התגובות המדהימות שהשארתם לי ושאבתי מהן כוח ברגעים קשים, ואלוהים יודע שהיו לי הרבה כאלה. גם אמא שלי קראה את המילים החמות ששלחתם לנו ומיררה בבכי כמו ילדה קטנה. למחרת הלילה שבו השארתי אותה מייבבת מול מסך מרצד, עם קופסה של טישיו וערימה של זכרונות- היא נישקה אותי במצח והוסיפה "תודה". אז אני מעבירה את זה לכם: תודה + נשיקה (אבל בלי אודם. כזו אני, מתחשבת ). גרמתם לי להרגיש כ"כ נאהבת, מחוזקת, מלאת תקווה, לא לבד. שלחתם לי אהבה חסרת תנאים, ובדיוק בזמן שבו הרגשתי כמו כלב רחוב רטוב ופצוע שלא רואה את האור בקצה הסמטה. על זה אני אהיה אסירת תודה לעולמים. על זה שהייתם פה בשבילי. על זה שחיבקתם את דודה שלי מרחוק והחזקתם אצבעות מאחורי הגב החלוש שלה. על זה שתמכתם במשפחה שלי. אתם נהדרים. כל אחד ואתם מכם ומכן.

הלוואי והייתי יכולה לכתוב כאן פסקה על נסים ונפלאות ועל happy endings, אבל נכון לערב זה- מצבה של דודה שלי, היקרה שלי, ממשיך להיות קריטי. הגוף שלה קרס בצורה שנדמית חסרת תקנה ומזה מספר ימים היא לא בהכרה, מתנדנדת בין שמיים וארץ. המצב שלה קשה מאד והרופאים לא צופים לה טובות. כל מה שלנו נותר לעשות כרגע הוא לחכות ולקוות שלא כואב לה, איפה שהיא לא מרחפת לה עכשיו.