צילומי התכנית היו בגדר חוויה סוריאליסטית ומיוחדת מאד. כשלחצתי על "פתיחת בלוג" לפני חצי שנה בעמוד הראשי של ישראבלוג, לא דמיינתי אפילו בתרחיש הכי מופרע שלי שבלוגי הקט יגיע למסך הקטן (ואלוהים יודע שאני מסוגלת לייצר תסריטים מטורללים ביותר- עם אופנוברים גמדיים בתור חברי נפש, אם חורגת מרשעת, הרבה סנו ז'אוול ודוכס איטלקי שלא מביט בקנקן לבוש הסמרטוטים אלא במה שיש בו).

היום הגדול היה מרגש לאללה; את עומדת בחשיכה, סופרת בדממה ומחכה לתורך, מסתכלת על המנחות משוחחות עם אחד מהאורחים האחרים. בינתיים, את מקווה שהרגל הימנית שלך תפסיק לרעוד ^&%#@ ושתצליחי לחבר הברה להברה ("אֵהההה" ו"מממםםם" לא בדיוק נחשבים) ולהרכיב מהקשקושית שיש לך בראש לפחות משפט אחד נסבל. ואז את מזכירה לעצמך שלא נורא, על כל מקרה שלא יבוא, יש לך רשת ביטחון- "עוט לא סיימתי אולפן!" מבוהל ומתנצל + ריצת אמוק לכיוון תל אביב והסתגרות מתחת לכרית שלך עד גיל 53 לערך, או עד שיעבור זעם- הראשון מבין השניים.

ופתאום יש תכונה גדולה סביבך, הזרקורים נדלקים ומאירים עליך בעוז וכל ציוץ שלך מוסרט ומוקלט ומועבר לכלל בתי האב מחוברי הטלוויזיה בישראל. האם זה גרם לי לשקול מילים, כמו שילדים בני 8 מייעצים זה לזה באדיבות בשעת וויכוח? בצורה מפתיעה, לא! הרגשתי משוחררת ונינוחה למרות הנוכחות של מצלמות מאסיביות בקרבתי ונהניתי מאד. ולרגל ימין שלום. חלקי בתכנית התנהל כמו שיחה לכל דבר, בין 3 חברות, בגובה העיניים. ובשלב זה, כדאי שאני אשתלט על הפה הגדול שלי ולא אספיילר יותר, גם כי אני לא חושבת שאתם רוצים לשמוע על מספר הפעמים שבהן מצמצתי ואיך בדיוק עניתי לשאלה זו או אחרת, הרי טוב מראה עיניים מקריאה בלוגספרית... וגם כי אני חולה, חולה, חולה ואני רוצה מיטה, מיטה, מיטה.