שלום לכולם, מה שלומכם?  ~חיבוק~ (אוף, סליחה. למעיל שלי יש ריח של כלב רטוב. פיכס) יום שלישי הגיע ואני רוצה לברך אתכם על זה שצלחתם חצי שבוע ולאחל לכם הצלחה בחציו השני (מבחינתי, כל יום ג' הוא מבחן מנטלי, האם אצליח לעמוד במערכת שעות של 12 שעות או שאכנע לפיתוי ואנסר לעצמי את הזרועות על סרגל מתכת טננוסי?). מפאת הלו"ז העמוס שלי, לאחרונה לא הספקתי לענות לתגובות וזה גרם לי לנזוף בעצמי בלב בשיעור תקשורת חזותית, אתמול בין 14:00-16:00.

החומר היה מעניין לאללה (מנת היום: תולדות הצילום הדוקומנטרי) אבל זה לא מנע ממני לאלתר תנוחה דמויית מומיה מאחורי איזה בחור ממש גדול, לנקר ולזוז יחד איתו, כאילו שהיינו גוף אחד. התמקמתי בנ.צ. מושלמת מבחינה אסטרטגית שמסתירה אותי מהמרצה וגם מספקת לי קיר להשעין עליו את מחלפותיי ולמרות שממש ממש השתדלתי, העייפות עשתה את שלה והתחלתי לגלוש לעולם החלומות שכל כולו אלדינים שזופים ונעליים של אלדו בסייל. אותו קיר שתמך בי בשעת מצוקה עשוי מבטון יצוק אבל קוץ בעיר הוא הרי פרח במדבר וזה נראה כמו תחילתה של ידידות מופלאה. בשלב מסויים של "נו נו נו" נפשי, הקיר כעס עליי בשמכם והתנער מהראש שלי, מוסר אותו לעלם החמודות שיושב לצדי, מסכן קטן.

אחרי עווית מבוישת שבמדינות מסוימות נחשבת כחיוך (רק במוזרות שלא מיישמות את השיטה המטרית, HELLO?), נדלקה נורה מעל ראשי. החלטתי לכתוב פוסט של FAQ, ובשפת הקודש- שאלות נפוצות. ירד לי האסימון שישנן שאלות שחוזרות בדפי התגובות ולא לענות זו התנהגות גועלית כמעט כמו לענות: "I did not have sexual relations with that woman, Miss Lewinsky" בזמן שאתה הנשיא של המעצמה החזקה בעולם ומכחיש את היותך כלב בוגדני, טפו עליך, מעיד תחת שבועה.

אלינה , 18:52 6/12/2009:

ויק אני חייבת שאלה, כמה קלוריות בערך את אוכלת ביום? ואם את לא סופרת, אז איך התפריט שלך בערך נראה? אני אשמח לקבל רעיונות לתפריט, את נראית נהדר ובריאה והלוואי עליי

רוני , 19:53 21/12/2009:

 אשמח אם תוכלי לכתוב את מידת הנעליים שלך, אם זה לא פולשני מדי :) בתודה ענקית! רוני

ללא שם , 23:00 9/12/2009:

 אפשר לשאול מה הגובה שלך וכמה את שוקלת?

 וכמה אחותך?

 אם את מרגישה שזה פרטי מדי את לא  צריכה אבל אני כן מקווה שתעני... 3>

ספירת קלוריות והתעסקות במזון לא נמצאים על סדר היום שלי, אז אני מצטערת- אבל אין לי תשובה קונקרטית, כי אין לי מושג.  מה שכן, אני יכולה להכניס את ה-common sense לתמונה ולאבחן שמאז שחזרתי ללימודים התפריט שלי שקע כמו הטיטאניק מבחינת הערך התזונתי שלו (בימים שבהם אני לומדת, מדובר בכ10-12 שעות בקמפוס ואני אוכלת מינימום ארוחה אחת עם חברים באחת מרשתות המזון המהיר שבקמפוס). אני משתדלת לאזן את הקטסטרופה התזונתית של האוניברסיטה עם מאכלים פחות אסוניים בבית, ולו רק בשביל הרגשה בריאה יותר, וגם כדי לנטרל את הסוכר שמשתולל לי בורידים ולהילחם במיונז שנדבק לדפנות הלב שלי.

שגיב, החבר של אחותי, כושר-והוליק מתוקתק, סחף אותי לאחרונה יחד איתו לעולם קולינרי חדש של פסטות מקמח מלא ודגים צלויים ואפויים ברטבים אקזוטיים שגורמים לי לרייר עכשיו לתוך המקשים ה-מ-ק-ש-י-ם על המקלדת, טיהי. ובאופן כללי, אני תמיד מקפידה לאכול ארוחת בוקר לפני תחילתה של הוויה דלורוזה לקמפוס- משתדלת שזו תהיה קומבינציה מועילה כמו ירקות, גבינות וצנימים אבל לפעמים מתפלקים לי סתם דגנים וחלב. מה שכן, תמיד אבל תמיד, אני מקפידה על לשתות 1.5 ליטר מים ביום, לפחות. אני מרגישה שמשטר המים הזה שהנחלתי לפני כמעט שנה עושה לעור שלי פלאים.

לסיכום, אני לא 'שומרת' על מה שאני אוכלת ולא מתעמלת, מה שרואים בתמונות זה פשוט מבנה הגוף שלי שהועבר לי בירושה מהורים גבעוליים (כן, גם אני רוצה לבעוט במצח של גווינת' פאלטרו וכוכבניות אחרות שלא מודות בכך שהן חיות במשטר דיקטטורי המורכב מתפריט סגפני ומספורט שלא יבייש אימון של סיירת מטכ"ל , אבל זוהי תשובתי הכנה. Would I lie to you? ).

מבחינת מידות, אני 1.73 וחצי ואחותי מתנשאת לגובה של 1.77 (ההשערה שלי היא שמכשיר לתיקון עקמת בעמוד השדרה ש"לבשתי" מנע ממני לצמוח ל1.77 גם כן). שתינו מידה 41 בנעליים. והמשקל? ובכן, אני לא יודעת כי אנחנו לא נוהגות להישקל. המשקל לא רלוונטי לתפיסה ולסגנון החיים שלנו, אין לו במה בשיח שבינינו והשקילה המהימנה האחרונה שלנו הייתה קשורת-צה"ל ככה שגם במקרה הזה, אני נאלצת להשאיר BLANK במקום של התשובה.  

 ללא שם , 20:47 19/12/2009:

מאוד מעניין אותי מדוע את בוחרת להשקיע כ"כ הרבה אנרגיות בבלוג הזה? אני מבינה שעושים בלוג בשביל הכיף ובשביל חשיפה, אבל נשמע שהוא גוזל ממך ממש הרבה זמן וממה שהבנתי את בחורה משכילה שלומדת ושואפת לעתיד... שלא תביני לא נכון, אני חושבת שאת מתלבשת נפלא, אבל בסופו של דבר... זה כל מה שזה. את לא חושבת שכדאי להשקיע יותר מאמצים בדברים חשובים באמת?! (זו לא שאלה שעלתה הרבה, אבל אני מניחה שיכול להיות שהיא מתארת תחושה שעולה בקרב אחרים שקוראים פה בדממה. לשמחתי, לא בקרב ההורים שלי  הֶיי, ששש, אל תתנו להם רעיונות!)

אני משקיעה בבלוג שלי בגלל 2 סיבות עיקריות. הראשונה היא שאני אוהבת אותו, אתכם ואת מה שאני עושה. התשוקות שיש לי כלפי אופנה, כתיבה וצילום הן חלק גדול מאד באישיות שלי ולא הולכות לשום מקום, למרות ניסיון מר להמיר אותן בלימודי כלכלה פרקטיים, ניסיון שכמעט הסתיים בויקטוריה אחת תלויה מתקרה. בלוגינג זו הדרך שלי לבטא את עצמי, האני האמיתית ולא הויקטוריה שממלאת את הטו דו ליסט שלה בשקדנות סובייטית והולכת בתלם השגרתי האפור שבו כולנו נאלצים לצעוד. כן כן, אותו ציר חדגוני של חגי תשרי ביסודי, בגרויות, צבא, בלבול, עבודה, תחושה של חוסר מיצוי, השכלה גבוהה, שעמום, עבודה, עוד קצת עבודה, ZzZzZ, בוס שעושה לך ת'מוות וגורם לך להרגיש קטן in your fifties, חרטה על מה שיכל להיות אבל לא היה כי פחדנו לנסות, מוות.

מאז ומתמיד תחומי העניין האלה היו הד לסימפוניה של חיי שהתנגנה וסוף כל סוף, הם זוכים להופיע מתחת לזרקור די מרכזי. ואני? פשוט מרגישה אושר. אושר אמיתי, גם אם זה עיסוק שעלול להיראות שטחי לאנשים אחרים. הסיבה השניה היא שעד כה, התחביב הזה התגלה כפרודוקטיבי ומספק גם מהבחינה המקצועית. האמון של אחרים בי מעודד אותי להמשיך. 7 חודשים לתוך העסק, לחיצה על "שלח" מתחת לקטע חדש ממשיכה למלא אותי בפרפרים ואני מתה לגלות מה אתם תחשבו על תלבושת זו או אחרת. וכן, אני עדיין צווחת כמו אווזה כשאני רואה את השם שלי, בת השכן מדרום ת"א, מאוזכר במדיום זה או אחר ונשבעת לעצמי שאזכור את התאריך הזה לנצחי נצחים, עם נדר, פאקינג איי, כי זה פשוט הדבר הכי מרגש שקרה לי בחיים!

אז בלוגינג אמנם לא מתיישב בתבנית האפייה של "רצינות ואחריות" מעונבת ומוציא עוגה בצורת קריירה מרשימה בראיית חשבון, אבל אני מאמינה שדווקא באמצעות הכלי הזה ובאמצעות חשיבה שהיא מחוץ לקופסא, אני אצליח לבנות את עצמי- במה שזה לא יהיה שאעבוד בו. ולסיום, אצטט את דודו טסה: "עדיף כשלון מפואר ולא חלומות במגירה".

ליהי , 15:22 30/10/2009:

הייתי שמחה אם היית מסבירה על הלוקבוק יותר כי אני ממש רוצה להירשם ! ואני לא מבינה איך ..

ובקשר ללוקבוק שלך... איךךךךךך ?! איך יש לך כל כך הרבה hype? אם את יכולה תסבירי איך אני אשמח ! סורי על החפירה 3>

LB בעצם מהווה קהילה אופנתית שמורכבת מחברים שהגיעו לתוכה דרך הזמנה בלבד. קיימות 2 אפשרויות לפעולה: 1. לקבל קוד של הזמנה ממשתמש רשום בLB (במילים אחרות, לתת למשתמש קיים את כתובת המייל שלך כדי שהוא ישלח לך הזמנה דרך מערכת מיוחדת באתר). 2. לשלוח בקשה לעורכי האתר, דרך הקישור הזה- http://lookbook.nu/apply, שבה את מתארת את עצמך ואת הרקע המקצועי שלך או מוסיפה תמונה שמייצגת את הסגנון האופנתי שלך (שזה מה שאני עשיתי בשעתו). בנושא סוגיית הhype-ים והרהורים בשאלות מוצדקות כמו "איך זה שיש לי תמונה מעולה ואפס התייחסות ממשתמשים אחרים יא רבאק? מה זה זה? מה פספסתי?", כדאי לדעת שבלוקבוק קיים פילטר של קארמה (=past hypes, אפשר לומר) שנותן עדיפות וקדימות בהצגת משתמשים ש"הוכיחו את עצמם" עם לוקים שהיו חזקים ופופולאריים. זו ברירת המחדל של הגלישה באתר ואני לא משוכנעת שגולש ממוצע מודע לכך שניתן לכבות את הפילטר ולטעום יותר מחבר'ה שהם אמנם צעירים בקהילה אך לא נופלים מהוותיקים. בשורה התחתונה, גם משתמשים חדשים זוכים בזמן מסך, אין מה לדאוג, פשוט... בפחות ממנו. אז הייתי מציעה לא להתייאש אם עניינים נוטים לדשדש ולהתבחבש בתחילה ולזכור ש-LB זאת חנות ממתקים של השראה ושל כיף שבה כולם מתחילים מ-0 כללי על ממוצע 0 ובונים את עצמם לאט. Remember, good things happen to those who wait. 

חדשה. (שהיא בכלל לא חדשה, אל תאמינו לה! ) 17:17 4/12/2009: אני עדיין מחכה שתשימי תמונה של הקעקוע השני שלך:) ( + תגובות אחרות (שלא הספקתי למצוא) שמתעניינות בקעקועים שלי ובסיבות לכך שבחרתי בדיו התמידי הזה כקישוט לגופי).

הקעקוע הראשון שלי- ברגל ימין. *מוודאת*נכשלת במשימה*אוי, נכון. גרביונים. הם השטן*אלצהיימר בגיל 22? המצב קשה* עשיתי אותו בגיל 18, כמה ימים לאחר סיום הלימודים בתיכון ולאחר כמה שנים של מחשבה עליו ושרטוט אובססיבי שלו בשוליים של מחברת ביולוגיה. עידן ניחש את כוונת המשורר כשפטפטנו לנו בנשף, בשיחה הרצינית הראשונה שניהלנו לאחר החלפה סיטונאית של שלום שלום-ים במסדרונות הגימנסיה. ציטוט נאמן למקור: "אההה, אל-תְגלי-לי, אל-תְגלי-לי... את ואחותך כאילו? מול כל השחור שמסביב? OH YEAH, איזה שפיץ אני. להביא לך משהו לשתות?"

הקעקוע השני שלי- ברגל שמאל. *מממפ, טוב. ניתן לו להנות מהספק * מיקאלה ואני עשינו את הקעקוע הזהה הזה במהלך השירות הצבאי, בעיצומו של משבר משפחתי. בגדול, רציתי ללכת על משהו שיתאר (לפי הסימבוליקה האישית שלי, לפחות), את הקשר ביני, לבין אחותי, לבין אחי הקטן והחתיך בתבל. לא יכולתי לחשוב על משהו טוב יותר מתלתן שעשוי מ-3 לבבות. כדי לתאר את המשולש הזה נאמנה, כרגע הייתי יכולה לבחור בקעקוע שמרפרר להודעות SMS שאני מקבלת באופן תדיר: "צ'יפופו אין לי כח לחיות. אני אחות טובה ושוקלת להבריז ממשפט חוקתי, לארח לך חברה בחלון". *טולולו- כעבור שניה* "ניפגש במקדונלד'ס לפני 5 דקות אלוהים אדירים הצילו אני לא יכולה יותר". או למשל, לקעקע הגיגים שייקספיריים אלמותיים של דניאל, הדרדס בן ה-8: "אל תגידי שאת חולה לי על התחת, תגידי שאת חולה לי על ה...ישבן!". התחרות קשה, בהחלט קשה אבל אני חושבת שגם כיום, הייתי הולכת על התלתן.

ואם כבר באווירה נוסטלגית עסקינן... אז אני ארשה לעצמי להתפרע ולקפוץ אחורה בשנים, באופן דיגיטאלי. מצ"ב תמונה עתיקה שמצאתי בבלוג הישן שלי, אותה צילמתי בבית, עם טיימר:

ונעבור לעניינים מנהלתיים, לסיום סיומי וסופי ביותר של הפוסט. נשבעת.  אני מוכרחה לרוץ לתרגול סטטיסטיקה אז ניצלתם... כפי ששמתם לב, לאחרונה התחלתי לצלם את מיק'ושקה, אחותי המתוקה, לבלוג. מצאתי שהיא מספקת נקודת השקפה רעננה, מעניינת ושונה משלי על אופנה וממשיכה את המנטרה שמאחורי הבלוג שלי והיא: real people- wearing clothes, living life. טובות השתיים מן האחת, לא?

הייתי רוצה להפוך את האירוח שלה בבלוגי הקט לקבוע וכאן בעצם אתם נכנסים לעניין. הרי בדיוק כמו שאני מרגישה שאתם שותפים באופן מלא לכל הצלחה שבלוגסטר זוכה לה, אני חושבת שלפני עריכת שינוי מהותי בבלוג, אני צריכה לאפשר לכם להביע דעה בעניין. אז האם למשל הייתם רוצים לקרוא פוסטים מפרי עטה (מבטיחה לכם שהיא מותק של ילדה? ) ושהיא תצטרף למלאכת הכתיבה? ומה אתם בעצם חושבים על להפוך את הבלוג הזה לבלוג אופנה דוקומנטרי שמתמקד במלבושים של שתינו, במקום רק בשלי (בפועל, זה מה שקיבלתם בחודש האחרון ומאות התגובות היו יותר מאוהדות, אבל אני בכ"ז רוצה לסגור את הפינה הזו)?

ומכאן, אנחנו מגיעים לעוד נושא אחד משמעותי מאד. בלוגסטר, הגיעה השעה למתיחת פנים. הגיע הזמן שתיראה כמו בן אדם.

אם יש לכם רעיונות לשם חדש לבלוג (אני אפילו לא יודעת אם הכיוון הוא עברי או לועזי  יש לי פירה במקום מוח), לעיצוב, לתבנית, לפרויקטים מיוחדים, מה שזה לא יהיה- אנא תחלקו אותם עמנו והשמיעו קול בדף התגובות. אני קוראת אותו בצורה כפייתית, מבטיחה לכם.

הפוסט הארוך בהיסטוריה הגיע לסיומו.

תודה רבה על ההקשבה,

אוהבת את כולכם, מודה לכם מקרב לב על ההתייחסות המדהימה שלכם אליי ו-וופס, נמצאת באיחור היסטרי לשיעור ,

ויקטוריה.