הבוקר ניגשתי לבחינה באחד הקורסים בתקשורת. עשיתי כל מה שיכלתי כדי לא לגשת, החל בלהכחיש את קיומה של הצרה בתחילת השבוע ולהתנהג כאדם חופשי (כשבסה"כ קיבלתי אפטר מהכלא) וכלה בניסיון נואש לקבל פטור מהקורס. ההברקה הזו הגיעה אלי כמה חודשים מאוחר מדי (=יומיים לפני המועד ב'), כשירד לי האסימון שייתכן שאני יכולה להיות פטורה מהקורס ע"ס לימודיי באוניברסיטה הפתוחה בתקופת חטיבת הביניים. שלחתי מייל מלא באנרגיות חיוביות למזכירת החוג ובה סיפרתי לה שלפני 8 שנים, למדתי את אותו הקורס באו"פ. היפ היפ הוריי, יש מצב לישועה! ואז חיכיתי לתשובה, מתרגלת את מנטרות "הסוד", עם שיר בלב. ואם כבר שירים בלב, אז veto הדניים הם לחלוטין הכוכבים של השבוע:



אין שום בעיה, ענתה לי הגברת, תספקי לי אישורים מקוריים על הקורס הקודם ונראה מה אפשר לעשות, אולי נוכל לפטור אותך מהקורס הנוכחי. ברגע שקיבלתי את תשובתה הטסתי את עצמי במורד המדרגות לחדר של דקי הקטן שמתפקד בין היתר כבית קברות לנעלי וואנס צבעוניות וכארכיב למסמכים ישנים. פירקתי את האב-אבא של כל קלסר שמצאתי ואפילו נתקלתי במכתבים ששלחה לי סטייסי, ה-pen pal שלי מדרום קרוליינה, כשהייתי בת 11. נכון סטייסי, בובי שלי באמת היה כלב יפה רצח. תעודות, אישורים, דו"חות, תמונות שלא עברו סלקציה לאלבומים... חיים שלמים של כמה אנשים מתועדים בתיקיות צבעוניות, בסדר אלפביתי. בסופו של דבר, מצאתי את האישור שנשלח אלי על סיום הלימודים בקורס. "שיא-אללה!!! 6 נקודות הממזר הזה היה! אז לא רק שאהיה פטורה בסמסטר הזה, אלא גם אהיה פטורה מהקורס הממשיך בסמסטר הבא!!! 2 בחינות זה חוסך לי וערימות של כאב ראש! ", חשבתי לעצמי בהכי מוהאהאהא גריזלדה-אוכלת-את-הוגו-ללאנץ' שאפשר. שיאו, כמה שהייתי מרוצה מעצמי באותם רגעים.

סרקתי את האישור, שלחתי וריפרשתי את התיבה שלי בקליקים אובססיביים ומופרעים נוירולוגית ביד אחת וכסיסת ציפורניים ביד השניה. נו, נו, נו. הזמן לא זז. "מצטערת, אבל אנחנו מאשרים רק קורסים שציונם מעל 85" ענתה לי בחביבות המזכירה אחרי דקות ספורות שנדמו כנצח. באותו הרגע הרגשתי כמו ג'ייק מטיטאניק שהצליח להחזיר מלחמה לגלי האוקיינוס והקרחונים ועלה לשאוף אוויר, רק כדי שרוז תדחוף אותו מהקרש ותבקש ממנו למסור ד"ש בשמה לאלמוגים שם למטה. "אבל אני ממש בסדר גם עם ציון שהוא כמעט 80! חוץ מזה שכמעט 80 בכיתה ט' שקול לכמעט 100 בכיתה שנה-א-באוניברסיטה-של גדולים!" חשבתי לעצמי אבל כבר ידעתי שזה אבוד אל מול הנהלים הביורוקרטיים שמנצחים תמיד. אחרי ששוב פעם הזכרתי לעצמי שאני מוכרחה לקנות למזכירה הסופר-דופר-סבלנית של תקשורת איזה כרטיס ברכה שמוקיר תודה, ידעתי שאין תירוצים יותר ואני מוכרחה ללמוד. אז התאבדתי על זה. כל כך התאבדתי על זה שכבר הרגשתי שהמוח שלי כבד מרוב מחשבות ועובדות וציוני שנים ושמות חוקרים. בחיי שפחדתי להתעטש שמא איזו תיאוריה ניאו מרקסיסטית תימלט לה החוצה!

התכוונתי להתעורר היום מוקדם מוקדם (Fucking 4 a.m) כדי להמשיך ולהתחרשן ברבאק שלי. בסופו של דבר, הצלחתי להתגרד מהמיטה רק לקראת 6 בבוקר, וגם זה כי נזכרתי שלפני שנרדמתי, שמתי ביד באי-ביי על פלטפורמות משגעות של ניין-ווסט והסתקרנתי לראות מה עלה בחלקי (גנבו לי את הביד, למקרה שאתם תוהים. You win some, you lose some). המבחן זרם בסדר ולפני אח שלו שבא לבקר בשבוע הבא, חובה לעשות פוס משחק, להתרווח לאחור עם כוס קולה ולצפות בכמה פרקים של סופרנטורל, לקראת שינת יופי חיונית שמאפסת את שעון הנומי-נומי מחדש.

ממש עוד מעט גיאקי ואני הולכים להצגה וזה בגדר ניקוי ראש הכרחי... ידעתי שמאחורי הסטודנט הזרקן הזה מסתתר איש תרבות מהשורה הראשונה!