הגעתי לפני השיעור הראשון שלי כדי לצלם חומר בקורסים שנעדרתי מהם פה ושם והתמקמתי בקומה 2- של הספרייה, מצלמת לי בזרימה טובה (מלבד כמה תקיעות במכונה), לא מוטרדת משום דבר. כעבור איזה 500 עמודים ומשימה אחת שהושלמה בהצלחה של לגשר על הפער ולתת לסאנז אוף ביטצ'ז טעימה מהאבק שלי, ארזתי את עצמי לקראת הפוך של בין ערביים.

בדרכי החוצה מהבונקר התת קרקעי של חדר הצילומים, נתקלתי בידיד שלי, שרוע על כורסאות. זו הייתה הפגישה המקרית ביותר שהתרחשה בתולדות המין האנושי. ישבתי איתו וצ'יטצ'טנו לנו בכיף כיפאק, ואז הוא שאל אותי מה מצבי בקורס "תקשורת חזותית" של הסמסטר הקודם, יודע שאני בכלל לא מאופסת על הטוסיק של עצמי בסוגיה הזו ששמה השכלה אקדמית. "אני במצב של נוכחות-היעדר, עוד לא התחלתי ללמוד", עניתי בחיוך, עם הנפת שיער שאננה ולא מודעת לזוועה שעומדת להתרחש אוטוטו- "המועד ב' הוא רק ב-27, בעוד כ-3 שבועות מה-wednesday האביבי שלנו", הוספתי. "לא", ענה לי יוני, "המבחן הוא ב-7.5".



"יענטו מחרתיים??!?!??!?!!!!!! " צווחתי באמוק. ככה באמוק שיוני פער עיניים והגבות שלו כמעט התנשקו עם הפוני שאין לו, ככה באמוק שיש מצב ששברתי ביצי ציפורים שקיננו על העץ מחוץ לספריה עם הצליל הלא טבעי הזה. "אבל יוני, מה אני אמורה לעשות עכשיו? כמעט ולא הגעתי לשיעורים ואני מוכרחה לגשת למועד הזה כי לא ניגשתי לראשון! ", שאלתי את ג'ונתן האביר (=ספוילר) והפלתי עליו את האחריות לכל צרותיי. "תירגעי", אמר לי יוני בשיא הנונשאלאנט ותפס בזרועי שחיפשה אקדח או חבל תלייה בתיק הפרחוני שלי. צ'יאק צ'אק, הוא שלח לי סיכומים וחלק איתי פוינטרים ומסקנות מהבחינה שלו. מרגישה כאילו שהשמיים נחרבו עלי ורואה את אש הגיהנום בכל מצמוץ, דפקתי ספרינט הביתה. קניתי כמות תעשייתית של קולה והעמדתי פנים שאני מוכנה ל-36 שעות של מוות מוחי, של שאהידיות על הבחינה הזו, של הקרבה מלאה.

כעבור יום וחצי של תודעה מחוקה לגמרי מרוב הפגזות של מושגים ותיאוריות, אני יכולה להעיד שאני את שלי עשיתי, más o menos, ואפילו השחלתי שם ב-4 בבוקר ביד זוכה במכופתרת של abercrombie & fitch. דבר אחד בטוח- ניסיתי והשתדלתי והחזרתי מאבק לשעון האכזר ולנסיבות שהיו נגדי בגלל בלבול תמים ומטופש בתאריך הבחינה. אז אולי לנחול תבוסה שתפנצ'ר לך את הלאקי סטרייט של ציונים פנטסטיים, אבל לפחות לעשות את זה בעודך kicking and screaming.

עלמה במצוקה זועקת "אוי ואבוי לי"
ואז מגיע בדהרה האביר סר יוני
פעם אחרי פעם הוא מציל לה את התחת
וחברות נפש ביניהם פורחת
להלהלהלה
~שיעול~
להלה
♪ ♪ ♪
♩ ♩
♬♬♬♬♬♬♬


מתוך: "שירי הלל ליוני", פרוזה מודרנית, מהדורה VIII, מאי 2010.
תחת הפרק: טקסטים לספרי מחזור קיטשיים.

ועכשיו אני מרגישה שכל הגודש הזה וכל האינפורמציה מתחילים להתנקז מהשכל שלי... כמו בלון מחורר בסיכה פצפונת שמאבד את כל התכולה שלו עם כל רגע שעובר... הראש שלי מפנה מקום לדברים טובים, טובים באמת. טובים כמו שמפניה בשישי בערב (זה כבר אוטוטו) ופס קול שמדגיש את העובדה שהחופש הוא מעבר לפינה, אחרי עוד קצת עבודה: