גרביוני tie dye של לודז'יה רוטקס. אני חושדת שהם בני כמה שנים טובות לפחות- judging by the חפיסת קרטון עתיקה-למראה שבה הם נמצאו, כל כולה ניחוח של חנויות לאנז'רי אלגנטיות ותל אביב הישנה. ותודה לסבתא ומגירות ההפתעות שלה שהביאוני עד הלום. אני יודעת שזה נשמע קצת מצחיק, אבל אני באמת מחכה בקוצר רוח לבעיות בירוקרטיות של סבתא שלי. היא מצלצלת אלי ובזעקות שבר של "עברתי שואה, מה הם רוצים ממני עם כל הטפסים ה^$&#%* האלה???" מזמינה אותי לביתה. הדירה שלה ממוקמת בדרום הישן של תל אביב, קטנה, מבריקה ובעלת מערכת אינטרקום שלא תבייש את סידורי האבטחה בבית הלבן. אותה חלקה מצוחצחת ונעימה תמיד גורמת לי להרגיש כמו כשלון של נכדה, אשה יעני מודרנית, אבל בעצם, לא-בלבוסטית להכאיב. תמיד שורפת את התחתית של העוגות שהיא אופה, מאד מקווה שתהיה לה קריירה מרשימה שאיכשהו תצדיק את זה.
הרוטינה היא זו- אני מתיישבת על הספה ומולי תיקייה עמוסה לעייפה של ארנונות, פרסומים של פיצריות חדשות וגם מבצעים מפתים של ויזה כ.א.ל (אותי לפחות, אבל אלוהים יודע שאין לי סטנדרטים. מספיק להשתמש בסקאלה רחבה של צבעים ונימה בטוחה בעצמה ואני מתחילה לחשוב שאני באמת באמת צריכה שואב אבק מיניאטורי שנראה כמו wall-e). סבתא מציעה לי הדום קטיפה לרגליים (יותר נכון, חולצת את נעליי בכפיה ומרימה את רגליי, תוך התעלמות מוחלטת מהסירובים שלי) ואז מתחילה לתזז את סבא'לה. יחדיו, הם מרכיבים מסדר של מנות ריחניות על השולחן שמולי. הבה"ד 1 של הארוחות המזרח אירופאיות, עומד יצוגי תחת השמש הקופחת של הפלורסנט. וזה שאמרתי לה עוד בטלפון שלא תטרח כי כבר אכלתי? כמובן שלא רלווונטי. ואז אנחנו מפטפטות ועוברות על המסמכים, וכמו תמיד, אני מנסה להסביר לה לשווא שלא צריך לגשת פיזית לביטוח לאומי, בשביל זה המציאו את הדואר הרשום! אבל יש לי סבתא אולד סקול שמאמינה שאם אתה רוצה שמשהו ייעשה וייעשה כמו שצריך, עליך לעשות אותו בעצמך. אלא אם כן מדובר במסמכים מהבנק, כמובן, ואז זה לגמרי לגיטימי לגייס את סוללת הילדים/עורך הדין/הקואצ'ר/המתנדב בער"ן. אבל בינינו, גם סטנלי פישר, הוד רוממותו הפיננסית, לא היה מבין מילה מכל המונחים המסובכים להרגיז שבמסמכים האלה, דברי שטנים חיים, שלא נדבר על הפונט הצפוף והמייאש שגורם לך לרצות להוציא את 2 העיניים עם הפיילוט 0.7 הירוק שלך.
לקראת סיומו של כל סשן כזה, סבתא קורצת בעיניה הירוקות ומובילה אותי למאסטר בדרום, פותחת וטורקת דלתות כמו טורנדו עיקש. היא חולקת איתי את האוצרות שהיא אגרה במשך שנים ארוכות, אישוניה מבריקים וכל השנים מוסרות מהם ברגע, כשזכרונות ישנים יוצאים אל קדמת הבמה, לעוד הופעה ספונטנית אחת. תיבות על תיבות, מגירות על מגירות של קסם, של צבע, של נשיות לא מתנצלת, של תשוקה, של חיים שלמים. הקמטים על פניה מספרים את הסיפורים של סבתא שלי, אבל כך גם הבגדים שלה (הכותרת היא תרגום של משפט שהיא בדר"כ מפריחה לאוויר כשאני מתייעצת איתה. הוא מתאים למצבי כרגע, ועל זה אפרט בפעם אחרת, כשאוכל להביט).
מגפיים מ"קסטרו" עודפים באלנבי. לבשתי את התלבושת הזו עם נעלי בובה חביבות כשעשיתי קניות בצהריים, וכשיצאתי עם חבר יקר ללבי בערב- רציתי לרענן קצת את המראה ואת ההרגשה. אני חושבת שהם עלו לי משהו כמו 200 ש"ח, כמעט בטוח שפחות, אבל גם אם היו מכניסים לי קת של m16 לפה ומציעים לי 2 אלטרנטיבות: לנקוב במחיר מדויק או לטעום את מח הפרפרים שלי לצהריים, זה היה אבוד. הייתי שולפת מפית ומאחלת לעצמי בון אפטיט.
שרשרת של דודה שלי, חלק מסט שאבדו עקבותיו.
טוניקה אסימטרית של h&m- עלתה 4.99 יורואים.
טבעות בכסף-שחור (השילוב הכי שימושי מבחינתי) מרח' קינג ג'ורג'- 5 ש"ח לשתיהן.

לפני מספר ימים קיבלתי מייל מבחורה חביבה בשם שרית, ובו הזמנה להגיע להשקה בסניף אירוקה בקניון איילון ולבחור לעצמי זוג משקפיים של carrera. "מה? אוקיי........... (נקודות נמשכות עד אינסוף)" חשבתי לעצמי ולא הבנתי מה נשמע ומה קורה ומתי הפכתי למשהו ראוי ולא סטודנטית בכיינית ובעיקר, למה לא קיבלתי על השדרוג שלי two weeks notice, אני גרועה בשינויים. כמובן שכבסוכן-מוסדיות המאפיינת את שנות ה2000, פניתי מיד לגגל (אני בורה במותגי משקפיים ולא מתביישת להודות בזה), וכעבור כמה מיילים נוספים משרית הסבלנית וחסינת החפירות, שייטתי ושוטטתי לי בגוגל תמונות ועפתי מהכיסא עם כל משקפיים מדהימות נוספות שראיתי, מסננת לעצמי צחוקי קרואלה-דה-ויל ספונטניים ~בּוּ הא הא הא הא~ וזוממת מזימות אפלות. בשלב זה מפלס ההתרגשות שלי הציף את החוף השומם שהוא חיי (מישהי צריכה גבר, ובדחיפות), וברגע שסיימתי להודות בצורה משתפכת לשרית על הפנייה שלה אלי כאילו שהיא צביקה הדר ששם עין על תאגיד נינט המתהווה, הודעתי לה נחרצות שאם אכן אמצא משקפיים שיחמיאו לי, אהיה היצור המאושר ביותר ביקום. ושוב, תודהתודהתודה.

"אבל מה אם אני לא אמצא שום משקף (כן, ככה אני מדברת) שיתאים לי? אני לא חייבת לקחת. נכון?" שאלתי את אחותי תוך כדי בהייה בפני המלפפון-כבוש-ששום-דגם-משקפיים-לא-נראה-עליו-טוב שלי במראה ועשיית פרצופים מוזרים, אחול מוזרים. משהו כזה בערך: ++. ואולי אני בכלל צריכה לתרגל חשיבה של "הסוד" ולבקש מהפלנטה שהאף הקרטושקעס שלי יוחלף בכפתור סולד וסימפטי? "ברור שאת לא חייבת", מסתיים הריחוף שלי כשאחותי עונה בעורכדיניות התאכלסית הקבועה שלה וממשיכה בעיסוקיה, כאילו שאני איזה זבוב טורדני ומטופש ~מוחאת כף, משמידה אותי~. החשש שלי היה ברור. מעולם לא היו לי משקפי שמש, כן, נכון, מה ששמעתן. זה שופינג-דיכאון שנוא עלי במיוחד.

שמנו פעמינו לסניף בשעה המדוברת ולידיעתכן, אחותי נראתה פשוט מהמם אבל כל התמונות מטושטשות להחריד אז תאלצו להעלות השערות ודמויות באוב. בסיכומו של יום, לא רק שנהניתי מאוד להתמנגל (מלשון מינגלינג ולא מנגל, מה שמזכיר לי שאני רעבה בצורה אנושה) עם האנשים הטובים והמעניינים שהיו שם, גם מצאתי משקפיים שמתאימות לי. ולא רק זה, אפילו עלה בחכתי גבר חלומות. אז מה שהוא חד מימדי, כאלה הם גם הגברים בריל לייף.

אהבתי את המשקפיים השחורות, אבל החלטתי ללכת על משקפי דיסטנס לבנות שנראו יותר בועטות ובולטות (אחותי הנלהבת קבעה נחרצות שאם אני בוחרת במשהו אחר על פניהן, אין לי תאומה יותר).
וזה מה שלבשתי היום, יום אחרון לשנה א' באוניברסיטה:







אז מה אני לובשת?
טיץ אופנוברים "רטוב" מpullbear, עלה 20 ש"ח (!) בסוף עונה.
טוניקה לבנה מpormod בפריז, שתופחת ברוח בתמונה הזו ותג המחיר שלה הוא 10 יורו (50 ש"ח בקירוב).
תיק פרנזים ירוק מh&m, עלה 20 יורו, אליו מחובר מחזיק מפתחות עשוי מעלים מרשרשים של h&m, עלה 4 יורו (125 ש"ח בקירוב).

סנדלי פוקהונטס- 130 ש"ח בתחילת שנקין, צד ימין. קניתי אותן במסגרת של דיל של זוג שני ב-10 ש"ח בחנות שבה יש ויטרינה גדולה ברחוב ומדרגות שעולות מימינה, אבל כשסבתא שלי החתיכה חזרה למחרת כדי לקנות גם לעצמה גלדיאטורים (היא רוקדת עם סבא שלי מדי שבוע ומחפשת נעליים עכשוויות ונוחות) נאמר לה שהסנדלים עולות בכלל 400 ולא 250 כפי שהיה בערב קודם. בקיצור ולעניין, אני לא יכולה לתת את ההמלצה הקונקרטית הזו בלב שלם, כי אני ממש לא יודעת מהו המחיר בשטח של הנעליים. אני מנחשת שנעשתה טעות בתום לב (הופה, מישהי השלימה חומר בדיני עסקים) לטובתי, סופסוף. מישהו טועה לטובתי.

אתמול בלילה עשה לי טלפון האקס מפריז, a.k.a פשושן. "את צריכה לנסות לישון!", נוזף בי עלם החמודות מבלי לשים לב שהשעה 01:19 וזיו קולו הוא שמתנגן באוזניי ומרחיק ממני את גברת נימנומים. הוא התקשר כדי להגיד כמה שהוא גאה בי ובבלוגסטר. הפשושן היפה הזה כל כך מפרגן, והיה מאז ומתמיד, מה שמעורר בי יצר מוזר לקווצ'ץ' אותו עד מוות, מכל הדברים בעולם. החבר שהיה לי לפניו היה טיפוס קשה למדי שהתייחס למילים יפות כאילו שהן משככי כאבים שיש להסתיר בכל תוקף מהאשה הנרקמונית שלו ואני שמחה על כך שהכרתי את פשושן ודרכו, עולם בלתי נודע של מערכות יחסים מתפקדות. והנה לפניכן, אילוסטרציה מרגשת. פשושן אמנם לא מעוניין להיחשף בתמונה ואני מכבדת את בקשתו, אבל הוא כבר מכיר אותי ויודע שאני תמיד מוצאת את השביל העוקף ועושה את שלי either way. חוץ מאותה פעם שבה הוא טחן אותי בדגדוגים, כי כל החכמולוגיה שבעולם לא עוזרת כשאת חצי משתנקת- חצי נחנקת- חצי צוחקת (כן, נכון, זה יוצא 1.5, אבל אני אשה אשה!) וקוראת לבורא שיסיים את הסבל שלך ויאסוף אותך לentourage שלו.



ומעכשיו, "הסודות של ויקטוריה" (כי אנחנו אוהבים עברית, לא?) גם בכתובת ישירה-
www.asodot.co.il

"עקרות בית נואשות" היא אחת הסדרות האהובות עלי (או ליתר דיוק "הייתה", באותם ימים עליזים שבהם הרשיתי לעצמי לראות טלויזיה ). היא פילסה דרכה לרשימת הפייבוריטים שלי גם בגלל הכתיבה השנונה וגם בגלל הדמויות הנשיות הכובשות (וטום סקאבו!). הסטייה הקטנה והסודית שלי היא ברי ואן דה קאמפ-הודג', כן כן, אותה בשלנית מדופלמת שתמיד לבושה בחליפת קרם מגוהצת, שיערה מוקפד ומשוך לאחור. בעוד שלאנשים אחרים הסגנון של הדמות הזו נראה פרברי ופרווה-אי, בייחוד כשמשווים אותו לתלבושות הצעקניות והמסוגננות של גבריאל סוליס ואידי, אני מצאתי את עצמי מתאהבת במרקע. בכל פרק מחדש, נפעמתי מכמה שהג'ינג'ית הנהדרת הזו נראית כמו ליידי. ברי היתה ההשראה שלי אתמול, כשהתלבשתי לקראת ארוחת ערב במסעדה עם אמא שלי.



ואני: