סניקרסים רקומי פרחים שסבתא קנתה לי. עד שכבר הייתי בטוחה שנפטרתי מבעיות הקרסול שלי, הן חזרו למסע הופעות מפנק והכתיבו לי מערכת יחסים מונוגמית עם נעלייים שטוחות. ולא הוזמנתי לאחרונה לשום בכורה על שטיח אדום , אז זה דווקא הסתדר נהדר עם שגרת החיים הפנסיונרית שלי. הימים האחרונים היו האב-אבא של הקז'ואל, אבל בצורה הטובה. בעיקר שרצתי במיטה, קראתי, למדתי ורקמתי חלומות. חוץ מפגישה חשובה שלבטח אספר לכם עליה בהזדמנות המתאימה, יצא לי רק לגלגל את עצמי באוטובוס לסניף הדואר המקומי ולמקדונלד'ס. הזלפתי בושם מתוק מאחורי האוזניים ויצאתי לדרך, באווירה כללית של מרשמלואיות. הנייד שלי מסרב להיטען מזה תקופה מכובדת, הנגן שלי עבר גירושין מכוערים מהאזנייה השמאלית ואני מרגישה שאני עושה תרגיל של back to basics, נשאבת לאווירה נטולת דאגות ורעש, אווירה של ילדות. הזמן זז לאט יותר ומתאים את עצמו לקרסול הכואב שלי, מה שמאפשר לחברים וותיקים לחזור שוב לחיי ולהחזיר אותי לתקופה תמימה שבה צחוק הידהד ולא הופיע כ:) שטוח, משחק כדורסל כלל זיעה שניגרת ולא תורגם לאפליקציה בפייסבוק, וזמנים שבהם את ההרפתקאות שלנו היינו מוצאים אחד אצל השני, בלילות מוזרים, ולא באתרי היכרויות מלאי תועבה (אמרה והמשיכה להקליד פוסט בפיירפוקס, lol).

טבעות זהב אדום מאוסף הטבעות של אמא שלי. תהרגו אותי, אני לא מבינה למה היא סומכת עלי ומרשה לי לענוד את התכשיטים שלה. כאילו, תודה על רוחב הלב אמא, אבל major WTF מתבקש כאן. אני במקומה הייתי מוודאת ששום דבר לא עומד להיות ממושכן ושותלת בבית מצלמות אבטחה מהסוג של "תופסים את הבייביסיטר עושה משהו רע על חם!!!1אחדשתייםצ'קצ'ק אבל בתקווה שלא עם הבעל, בתרגיל ג'וד לאו מסריח (וגמיש) במיוחד". בראש ובראשונה, הייתי מוציאה לעצמי צו הרחקה מתיבת התכשיטים, רובם בעלי ערך סנטימנטלי וכלכלי, כמו טבעת היהלומים שמשמאל. אמא שלי היא הרי זו שנהגה לקבל טלפונים מבנק דיסקונט ובהם, קול לועס מסטיק, מלא בוז ושיעמום (כן כן, כל זה, ביחד. מעניין מיהו מרכז ההערכה שאחראי לשכירת פרסונל מלא בכ"כ הרבה רגישות ) מודיע לה ששוב יש חריגה בחשבון שלי. אותו קול מורה לה/מבקש ממנה לכסת"ח אותי, לפני שיינקטו הליכים. זו הייתה השגרה הפיננסית שלי (שנכפתה על הוריי האומללים) בעבר אבל כיום אני מרגישה שהשתניתי והתאפסתי. אבל בינינו... עם יד עם הלב? זה עדיין לא מצדיק לתת לי פָּס לשימוש בפריטים היקרים האלה.

ואם אני כבר נערה חומרנית שהקדישה את הפסקה הקודמת לקריסתה של הכלכלה העכשווית ופני הבלוגר כפני האומה, אני חייבת למרקר את הקואורדינטה הזו על המפה של חיי (אקסים משוגעים בצפון מערב, רכילות עם אחותי התאומה במזרח, פקולטות מתחלפות בתור שושנת רוחות)- לא השתמשתי בכרטיס אשראי 5 חודשים!!! מאז שהפסקתי לבזבז באופן חסר שליטה ולגהץ כאילו שהחיים שלי תלויים בעוד חולצת שיפון או בעוד קפוצ'ינו גדול לקחת, אני מרגישה שהתחברתי לעצמי באמת. אני יכולה להגיד שכיום, אני באמת מכירה אותי. הרכוש לא מגדיר אותי ולא עוטף אותי כתחפושת, השקיות הצבעוניות מהקניון לא מעניקות לחיים שלי ערך מוסף חמקמק שלא היה בהם קודם ואני כבר לא צריכה את כל זה כדי להרגיש שאני מישהו, משהו בעל ערך. לא זקוקה לזה כדי להוכיח לי ולעולם שאני כבר לא הילדה הענייה ביותר בכיתה, הא הא in your face motherfucker! *מחכה להוצאה לפועל* אני מרגישה שיש לי שלווה ויציבות בחיים. שלשם שינוי, אני נהנית ממה שיש לי, מסתפקת בו ומפיקה ממנו את המיטב, במקום לעלות על עוד סיבוב ברכבת ההרים ששמה "המגזין אמר לי שאני צריכה את זה". אני כבר לא חוששת מהימצאותו של כרטיס אשראי בארנק ומהיתקלות מלאת ייצרים ומעשים אסורים שתהיה לו עם חנות נעליים, הפילגש המסוכנת מכולן. סוף כל סוף, אני מאושרת. שקטה.

טופ שקוף למחצה, בצבע קרם (מי צריך גברים כשאפשר למלא את הפנטזיות שלך בשרוולים) של grip- עלה 10 ש"ח בשוק בצלאל.
עגילי נוצה מיניאטוריים של h&m בגרמניה- תווית מחיר של 5 יורו למארז של 6 זוגות (4.58 ש"ח לזוג, ותודה למחשבון שהביאני עד הלום).
שורט צבעוני מפוקס- מהקיץ הקודם. אני ממש לא זוכרת כמה הוא עלה, אז בואו נתפרע ונגיד ש-100 ש"ח.
החברה הנעימה של Lucy~ שנתקלנו בה בטעות- בחינם.

מסתבר שיש לי בבטן כדור בדולח מאגי. צדקתי. קיבלתי היום מכתב מאלכסנדר ובו הוא מספר כי הוצעה לו משרה יוקרתית ומפתה במילאנו ושהוא שוקל להשהות את הלימודים שלו ולקבל אותה. ספק להתחיל מחדש על אדמה נוכרית, ספק לכבוש את העולם, ומההיכרות שלי עם צאצא האלים היוונים הזה- כנראה האחרון מבין השניים. מבלי לגלוש לסרט טורקי, להתעטר במטפחות ועגילים מצטלצלים ולטעון שאני מגדת עתידות בשם שנטל ושביכולתי להחזיר לך את הבעל שסרח וזנח ולהסיר כישופים, אני בכ"ז קצת משתאה. משעשע אותי לגלות שתחושת הבהילות שלי לטוס לפריז התבררה כבעלת אחיזה במציאות. דברים אכן משתנים, קורמים עור וגידים מתחת לאף שלי שתחוב לו בספר ארכני וארכאי על מערכות מידע ("כיום השימוש בעכבר קרוב בעוצמתו לשימוש במקלדת ותוכנות רבות מאפשרות שימוש בו". הא! באמת?! באמאש'ך?! you don't say). בזמן שאני מעלה אהבות ישנות-חדשות-חסרות סיכוי באוב, הלוחות הטקטונים נרעדים ונפרדים, לא מודיעים לאף בן תמותה על תזוזתם. אני אדישה וחיה את חיי הקטנים ובכלל לא מרגישה בתנועה שמתחת לכפות הרגליים שלי, עד שאני מביטה באין אונים לצדדים ומגלה שנותרתי בגפי, יחפה בחלקה שוממת.

אני מהלכת בשרב ומגיעה לרציף רכבות מאובק רק כדי להיות מבועתת ממשחק המספרים, ממה שנגלה אליי מהלוח האלמותי הזה שבאמצעותו מגלים מתי הרכבת שלך אמורה להגיע, כל כך לא רלוונטי מבחינתי, תל-אביבית תל-אביבוצנטרית שנוסעת רק 3 תחנות, למעלה או למטה וגם הפעם, מקווה לישועה מהירה. מייחלת ל-quick fix בדמות ויקודין ללב שמגולף כגבר שרמנטי ומרוחק. קדימה, כנס לי ישר לנשמה, עשה בי שמות ותחתוך ימינה, פנה לדרכך הארוכה והבלתי נמנעת. מסתבר שהרכבות של כולם יצאו ולי כרגע, נותר רק להיאבק במכונת משקאות פגי תוקף שממוקמת ברציף שכוח אל... זה תסריט ה"Lost" האישי שלי, גרסת גוש דן, חום יולי-אוגוסט 2009. ואולי מאז ומתמיד הייתי לבדי בקיום האי-י הזה שלי, מתענגת על חברתן של פנטזיות מתוקות ודמויות פאנטום, מקווה לקרונות שחולפים על פניי בחשיכה ולעולם לא עוצרים?

לתחושת הבלבול שלי תורם איתמר a.k.a סבוטאז' (ולא, אני ממש לא זוכרת למה התחלתי לקרוא לו ככה, זה התחיל ביום-שישי-של-שיכורים ותפס תאוצה ), חבר יקר ואהוב. בימים אלה ממש, סבוטאז' אורז מזוודות ויוצא אחר האשה היפה שלו ואחר חיים מלאי הזדמנויות והבטחה בהולנד. אני כל כך מעריכה אותו על אומץ הלב שלו, אבל בגלל בדיחות הקרש שאנחנו מריצים בחברִיַיה, לא נראה לי שהוא מבין עד כמה. אני שואלת את עצמי אם כשתגיע שעתי לעלות על הרכבת ולרדוף אחר החלומות שלי, האם אמצא בתוכי את ביצי הברזל הדרושות לכך? האם אצליח לארוז חיים שלמים של 20 וכמה שנים בתיק חבוט אחד ולצאת אל עבר הסכנה, אל עבר הלא נודע? האם אוכל לחבק את אמא ולהבהיר לה בעזרת הזרועות הלופתות שלי שאין סיבה לדאוג, I'm a grown up ועוד אחד עם משימה, כמו שפשושן לבטח עשה לפני שהוא עזב לטובת עבודה בצרפת, כמו שסבוטאז' יעשה בעוד כשבועיים?

אתמול שמתי פעמיי לאוניברסיטה למרתון-בתשלום של 6 שעות בחשבונאות. עשיתי טעות טאקטית חמורה והיא לנסות להחליף את דרך התחבורה הממוזגת של רכבת ישראל באוטובוס, בנוסף לאוטובוס הראשוני שעלי לקחת בכל מקרה כדי להגיע לציוויליזציה. כן, בדרך לא דרך, הגעתי למסקנה מעוותת בעליל שתוך 50 דקות, אספיק להגיע לשיעור באוניברסיטה, אחרי שאעלה על 2 אוטובוסי קונקשן שחוצים את כל תל אביב לאורכה ולרוחבה (ובינינו, אם אני צריכה כ"כ לצאת מגדרי כדי להגיע ליעדי, אני obviously לא מתגוררת בצד הנכון של פסי הרכבתׂ). עברתי את הבדיקה הבטחונית בשער ב-35 דקות איחור ופתאום קלטתי שלא באמת יש לי מושג איפה במטרופולין ששמו אוניברסיטת ת"א מתקיים השיעור שלי ונזכרתי במשהו נוסף. אותו גילוי מרעיש היה שממש, אבל ממש לא אכפת לי (כן, אמא, היי *מנופפת בביישנות, מציעה לאמא קפה, מקווה שלאמא יש קשב של אוגר על קרוסלה* אני יודעת שאת קוראת את זה, אני מצטערת על היותי כישלון ברית מועצות-י). הפלא ופלא, מישהו שם למעלה כנראה שמע את אנחות ה"באבאשך-עזוב אותי-אין-לי-כוח" שמופנות לשחקים ולפתע, הנייד שלי צילצל. על הקו היה שגיב הפאשיוניסט.

"שלום."
"שלום."
"תראי, יש לעכבר (ככה הוא קורא לאחותי) יום הולדת מחרתיים *צוחק מסיבה ברורה והיא שגם לי יש יומולדת מחרתיים*. אני צריך עזרה. מה אני עושה?"
"מה זאת אומרת, שגיב הפאשיוניסט-עד-בלי-די, "מה אני עושה?", הא? אתה כבר לוקח אותה לרומא! "
"נכון. אבל אנחנו טסים רק בעוד שבועיים. והיומולדת הוא מחרתיים", עונה לי שגיב בצורה רצינית באופן תהומי וגורם לי לתהות איפה הוא החביא את שאר בני מינו שמאמינים באמת ובתמים שלקחת את חברה שלך לאיטליה לרגל יום הולדתה זה לא מספיק. הוא כנראה לא קורא את התקנונים הנכונים, אבל בואו לא נאיר את עיניו.

בסופו של דבר, הוא סיפר לי על התכנית המחוכמת שלו להפתיע את אחותי במשרד עורכי הדין שבו היא עובדת, כשבידיו זר פרחים ענקי ומתנה. בדיוק נזכרתי שלפני מספר חודשים, אחותי סיפרה לי שהיא מפנטזת ששגיבסטר יגיע למקום עבודתה עם איזו שמלה יוקרתית בשקית נוצצת, וייכנס לrole האביר על מאזדה מצוחצחת, שמציל את הנסיכה מאימת הפאוור פוינט. (ממש אימה, אל תשאלו. לאחותי יש את הבוסים הכי נפלאים בעולם, אנשים מעוררי השראה, משכמם ומעלה. אני המומה מכך שבחורה כה צעירה יכולה להיות כ"כ בת מזל כשזה נוגע לקריירה). כל שנותר לי לעשות הוא לחבר את הקצוות הרופפים- שמתי פעמיי לקניון רמת אביב, במקום אותו מרתון בחשבונאות, כדי לבדוק אם יש משהו שיענה על טעמה האלגנטי של אחותי. ממש לפני שהסוללה שלי כבתה, התקשרתי לשגיב והודעתי לו ביגון ובצער רב שידיי ריקות. בערב, גיהצתי לו חולצת ביזנסמן מכופתרת והסתרתי אותה בבגאז' שלו, ופנינו לקניון אחר. כעבור שעה של שיטוטים לא פורים במיוחד, שגיב הפאשיוניסט התחיל לגלגל עיניים ולהחליף צבעים. כשהצעתי לו להרכיב לאחותי שרשרת חרוזים באופן אישי הייתי בטוחה שהוא יחטוף איזה התקף אסטמה מנופף ידיים, או כל דבר שיספק לו תירוץ טוב מספיק כדי לחבוט בי בטעות *bitchslap*בום!*. מצאנו את פריט החלומות בזארה ומשם הכל היסטוריה והיסטריה. למרות הטלפונים ההזויים והחשודים שעשיתי כדי להתחקות אחר עקבותיה של אחותי בשרלוק הולמסיות ולוודא שהיא במשרד, היא היתה המומה לחלוטין מההגעה של שגיב הפאשיוניסט. אני שמחה שהצלחתי לתרום לכך שהיה לאחותי יום מאושר ובין כה וכה, לא הרגשתי מוכנה מספיק כדי לגשת למבחן הזה. ההחלטה שלי לוותר על מועד א' גם איפשרה לי להתלוות לאחותי ולרכוש לדון שגיב טי-שרט חגיגית למחר (ומה שבתמונה הוא מה שלבשתי), ואולי גם זוג נעליים חדש שבאופן לא ממש מקרי, יתאים לשמלת הנסיכות שלה. הרי חגיגות יום ההולדת רק מתחילות...