שגיב הפאשיוניסט הינדס לנו אירוע מפואר ביותר, עם מיטב הבשרים (ואני לא קרניבורית גדולה, אז אם אני מתלהבת, זה בהחלט היה משהו מיוחד) והמטעמים שידועים למין האנושי. הוא חשב על כל פרט ופרט, על ענבים שטופים כקינוח, על פיתות נימוחות עם חומוס וחמוצים, כמיטב המסורת של מסיבות ימי ההולדת במקלטים בכיתה ד', וגם על זיתים טריים וחמצמצים מהשוק. ישבנו לנו על כמה שמיכות, הכרנו את אינגריד, ההולנדית היפיפייה של איתמר ולמרות שהבאתי איתי אולסטאר בתיק לכדורגל של אחר כך, כולנו הגענו לשלב השבע שבו הפעולה הפיזית היחידה שאתה מסוגל לבצע היא לפתוח כפתור במכנסיים ולנשוף באופן מיוסר.
I love you guys!

נעלי בובה מאווררות שעשויות מרשת (בדיוק מה שחיפשתי לקיץ הבלתי אפשרי שלנו!) בצבע כסף- נקנו שלשום עבור 30 ש"ח באלנבי 57, ת"א.
העברתי עליהן מבט חטוף והן נראו עמידות יחסית, מה גם ששמתי לב לכך שהפפיון המחריד וההמוני שעיטר את קדמתן ניתן להסרה פשוטה שכן מדובר ברצועה שקשורה, ולא מודבקת, בין כמה תאים של רשת.
שורטים מ"זארה"- 40 ש"ח בסוף עונה.
סיכת ראש כסופה ומצנצנת למרחקים- מה"סופר פארם". זוג סיכות איכותיות להפליא עלו לי כ-15 שקלים.
טבעת גורמטנית ביותר- 15 ש"ח משוק הפשפשים, אמור להיות לי קלוז-אפ שלה somewhere במחשב, אבל התיקיות שלי כאוטיות והסיכוי שאמצא את התצלום בקרוב נמוך יחסית.
גופיה שחורה פשוטה ומעליה, טדאם טדאם (לא ככה עושים תופים? לא משנה, השלימו את החסר לבדכן)- עליונית תחרה, שמקורה בכלל בבייבי דול שקיבלתי במתנה מחברי לשעבר.
חמור של בחור, אבל מתנה לעניין.



נו מה, אפשר להאשים אותי? חיוכו של גבר תמיד היה מה שכבש אותי.

שמלה מכופתרת שקניתי לפני למעלה מ-6 (!) שנים בעזריאלי, בחנות בשם "ג'ניפר", ז"ל. אני ממש לא זוכרת כמה היא עלתה (ואילו הייתי זוכרת, זה היה מטריד למדי ), אבל תסמכו עליי, זה לא היה הרבה.

תיק שפילחתי מאבא'לה. אני אוהבת את זה שהוא קשיח ועמיד לאללה. אני בטוחה בכך שהוא ישרוד טורנדו, מגן בקלארק קנט-יות מרגשת על המסמכים החופרים והיקרים מפז שלי. את המפתח שהיה מחובר לדיסקית קצרה על אחד הריצ'רצ'ים (עברית תקנית, מישהו?) ענדתי על היד וזה די השלים את ההופעה. כמה חבל שאני נראית כאילו יש בתוכי פלורסנט מתפרץ והפרט הקטן הזה חומק מהעיניים.

אתמול בלילה, נרדמתי עם 2 חלונות פתוחים. בשלב מסוים בעטתי את השמיכה ממני, כנראה בפרק מספר 47 הסוער של החלום, שכותרתו היא: "פאקו, אני נשואה לאחיך, אתה לא יכול להיות מאוהב בי! *מניפה שיער, מפנה גבי לבעל המטעים הנאה ומביטה אל אגרטל (?) באופן מלא משמעות*". אך למרות הכוונות הטובות שלי, ממרום הטלנובלה הפרטית שאירגנתי בראשי, לא הצלחתי למצוא את הפוך האובד שלי (איך זה שאנחנו כן מסוגלות לעוף ולהציל גברברים במצוקה בחלומותינו, אבל השמיכה היא כבר משימה בלתי אפשרית?).

ב6 בבוקר, צלצולו הנעים של השעון המעורר נשמע, נעים בערך כמו לעשות שעווה. לדאבוני, התעוררתי עם גרון קצת צרוד, אף טיפה נוטף ובאופן כללי, עם דימיון רב לשואב אבק תעשייתי משנות ה60- איטי, משתעל, מגושם. שמתי פעמיי למטבח והנחתי את איבריי הכבדים ליד השולחן, מחפשת את פרצופו של פאקונדו במשקעים שבתחתית כוס הקפה שלי. ואז, כדי להוכיח לאמא שלי שלא, ילדים זה לא שמחה, תבעתי לדעת למה דניאל (7) כל הזמן מקבל עוגיות ואני (22) לא. קיבלתי תשובה די הגיונית של "כי הוא לא מגיע לארון ואת כן....... ".

למזלי, למדתי היום רק שעתיים של חשבונאות וגם אותן גררתי בקושי ועם קינמונים בשקית, אבל כמו תמיד, ברגע שהגעתי הביתה- לא מחלה ולא בטיח ולא אבטיח עם בולגרית, למרות שממש קיוויתי שיהיה במקרר.

אחר הצהריים, קבעתי להיפגש עם אחותי התאומה החביבה עד בלי די ועשינו לנו קניות באיזור שנקינג-ג'ורג'. מערכת היחסים שלי עם סיסטר יכולה להיות מוגדרת כ"בלי חוכמות, cut the BS". אנחנו כמו 2 יורדי ים שנתקעו על אי בודד למספר שנים טובות, חולקות קוקוסים ואחוות לוחמים מוזרה וממעטת במילים ובמחמאות, אלא אם כן באמת מגיע לך. המרגלית הראשונה שהפיק פיה היום הייתה: "יש לך קסטנייטות בתיק, אספניולה?" אבל בסדר, אני מבליגה. אחרי הכל, היא קנתה לי במתנה גופיה יפיפיה עם רצועות קלועות, וגם צילמה את התמונה הבאה וחסכה לי את הלכוון מצלמה-לרוץ לצד השני-חוזר חלילה-כוסאחתק, חם לי כבר, בא לי למות-