באוניברסיטה נהוגה שיטת הבידינג. אותו קורס בדר"כ מועבר בימים ובשעות שונים בשבוע ולכל אחד מהם מוקצבת מכסה של כמה עשרות תלמידים מאושרים. המתודה המיושנת של "כל הקודם והמגיע ראשון לזהבה המזכירה- זוכה!" הביאה לקאמפינג לילי של סטודנטים מחוץ למשרדי המזכירויות השונות ואיומים ברצח, כך מספרת האגדה האוניברסיטאית האורבנית. ולכן, הושקה שיטה וירטואלית, קרה, הוגנת, נטולת כאבים. כל סטודנט מקבל 100 נקודות ובעצם, "קונה" לעצמו קורסים במכירה פומבית כשהקצאת הניקוד נעשית לפי שיקול דעתו. הhigher bidders, מן הסתם, יהיו אלו שישתחלו לקורס המבוקש שבו הם השקיעו את ההון הוירטואלי שלהם. אני מודה ומתוודה על הטעות הטקטית המצערת שלי- בזמן ההרצאה הזאת סיגלתי לעצמי ארשת פז"מניקית של "הא, been there done that" ושירבטתי על דף נייר, מדלגת לי בין מחשבות פרועות. אני בטוחה ששמעתי שהבידינג ייפתח ביום רביעי ב14:00 ויסגר במוצאי ראשון, ב-14:00 גם כן. בטוחה.

בבוקרו של יום ראשון, העליתי את דניאל להסעה שלו (אמא שלי נסעה לבית החולים עם דודה שלי) והזדעזעתי לגלות שגם עם ילדים ביסודי, תקפה אותה חוקיות של חוף הים. טרם היציאה לחופרישמן, את בוחנת את רגלייך החלקות במראה ומעריכה את עצמך על התוצר הhand-made שלך, על צלקות הקרב, על המסירות. את אפילו מפנטזת לרגע על קריירה אבודה שיכולת להרים בתור ג'יזל בונדשן של שכונת הארגזים. אבל עם הגיעך והתפשטותך בחוף, את נחרדת לגלות שלמרות שהיית בטוחה ששיחקת אותה... זה לא היה מוצדק. מתגלים טלאים פה טלאים שם שפספסת עם סכין הגילוח (גברים, בבקשה לא לעקם פרצוף, לא להרים גבה. לא נולדנו חלקות והגיע הזמן שמישהו יכיר בסבל הself inflicted שלנו). בדיוק אותו דבר עם דני-בוי. עזרתי לו להתלבש, הוא שטף פנים וציחצח שיניים מול עיניי הבוחנות אבל כשעמדנו בחוץ, הוא הפך עורו ופשוט נראה כמו מוגלי. ילד מטונף. ילד פח. מאיפה הכתמים האלה הגיעו לחזית חולצתו? מאיפה הקמטים הגיעו למכנס? מה זה השפם-שוקו הזה? אויה, איזו בושה. משרד הרווחה ייקח להורים שלי את הדרדס והכל בגללי, אבל היי, לפחות אבא שלי ירוויח חדר לשחק בו סוליטייר.

שלחתי את דני-בוי ככה, אחרי ששיפצרתי אותו כמיטב יכולתי. לאחר מכן ובלי כוונה, נרדמתי מול צפייה בסרט נטול אחיזה היסטורית על חיי האהבה של ג'יין אוסטן. כעבור שעתיים ומשהו, התעוררתי וניגשתי למחשב- כדי שינגן לי עצבים חשופים של אסף אבידן, לפני שאני יוצאת לבנק. סתם ככה, נכנסתי למערכת הקמפוסית והלב שלי צנח לתחתונים. "עוד 17 דקות מסתיים הבידינג!!!" (סימני הקריאה ההיסטריים נאמנים למקור) מודיע לי חלון קופצני ומרושע. אנטי כרייסט, בסבאשלי. טעיתי בשעה יא וואלי, הבידינג נסגר ב10:00! אוקיי, 17 דקות לבנות מערכת לשני סמסטרים בתקשורת שתתחשב בקורסים בניהול (שעל זהותם יש לי רק מושג מעורפל ), תשאיר לי כמה שפחות חורים, ורצוי תכסה גם כמה קורסי העשרה? 16... 15... אין לי זמן אפילו לשרבט לעצמי את האפשרויות השונות על דף ולבחון אלטרנטיבות, לגלות מה לעזאזל לומדים בקורס זה או אחר... 6 אפשרויות לכל קורס, זה בא' בצהריים, זה בג' בבוקר, זה בה' בלילה, זיבי אני לא באה לאוניברסיטה בלילה- אבל אם אני אהיה מזכירה אז זה אולי בלתי נמנע? ואת ההוא מעבירים רק בד' בצהריים אז אולי אוותר עליו in person ואלמד אותו דרך השיעורים המוקלטים בווידאו ואקח את המבוא במקום? 14... 13... אני מתחילה לפרכס על המקלדת, מדפדפת בין עמודים, מנקדת, כמעט מתאבדת ע"י כריכת כבל העכבר סביב צווארי ותקיעתו בפי, מוות סימבולי.... ביצוע של ניתוח מוח לאחותך עם סכין לחם פחות מלחיץ מזה! "עוד 2 דקות מסתיים הבידינג!!!" עוד פעם צץ לו השמוק שלועג לאגלי הזיעה שלי. חמוּר מזה... חמוֹר כזה... הוא שורף לי 3 שניות חשובות של לגשש אליו עם הסמן ולחסל אותו ע"י הקלקה על האיקס הימני, תוך כדי סינון קללות עסיסיות.

אתמול שמתי פעמיי לאוניברסיטה למרתון-בתשלום של 6 שעות בחשבונאות. עשיתי טעות טאקטית חמורה והיא לנסות להחליף את דרך התחבורה הממוזגת של רכבת ישראל באוטובוס, בנוסף לאוטובוס הראשוני שעלי לקחת בכל מקרה כדי להגיע לציוויליזציה. כן, בדרך לא דרך, הגעתי למסקנה מעוותת בעליל שתוך 50 דקות, אספיק להגיע לשיעור באוניברסיטה, אחרי שאעלה על 2 אוטובוסי קונקשן שחוצים את כל תל אביב לאורכה ולרוחבה (ובינינו, אם אני צריכה כ"כ לצאת מגדרי כדי להגיע ליעדי, אני obviously לא מתגוררת בצד הנכון של פסי הרכבתׂ). עברתי את הבדיקה הבטחונית בשער ב-35 דקות איחור ופתאום קלטתי שלא באמת יש לי מושג איפה במטרופולין ששמו אוניברסיטת ת"א מתקיים השיעור שלי ונזכרתי במשהו נוסף. אותו גילוי מרעיש היה שממש, אבל ממש לא אכפת לי (כן, אמא, היי *מנופפת בביישנות, מציעה לאמא קפה, מקווה שלאמא יש קשב של אוגר על קרוסלה* אני יודעת שאת קוראת את זה, אני מצטערת על היותי כישלון ברית מועצות-י). הפלא ופלא, מישהו שם למעלה כנראה שמע את אנחות ה"באבאשך-עזוב אותי-אין-לי-כוח" שמופנות לשחקים ולפתע, הנייד שלי צילצל. על הקו היה שגיב הפאשיוניסט.

"שלום."
"שלום."
"תראי, יש לעכבר (ככה הוא קורא לאחותי) יום הולדת מחרתיים *צוחק מסיבה ברורה והיא שגם לי יש יומולדת מחרתיים*. אני צריך עזרה. מה אני עושה?"
"מה זאת אומרת, שגיב הפאשיוניסט-עד-בלי-די, "מה אני עושה?", הא? אתה כבר לוקח אותה לרומא! "
"נכון. אבל אנחנו טסים רק בעוד שבועיים. והיומולדת הוא מחרתיים", עונה לי שגיב בצורה רצינית באופן תהומי וגורם לי לתהות איפה הוא החביא את שאר בני מינו שמאמינים באמת ובתמים שלקחת את חברה שלך לאיטליה לרגל יום הולדתה זה לא מספיק. הוא כנראה לא קורא את התקנונים הנכונים, אבל בואו לא נאיר את עיניו.

בסופו של דבר, הוא סיפר לי על התכנית המחוכמת שלו להפתיע את אחותי במשרד עורכי הדין שבו היא עובדת, כשבידיו זר פרחים ענקי ומתנה. בדיוק נזכרתי שלפני מספר חודשים, אחותי סיפרה לי שהיא מפנטזת ששגיבסטר יגיע למקום עבודתה עם איזו שמלה יוקרתית בשקית נוצצת, וייכנס לrole האביר על מאזדה מצוחצחת, שמציל את הנסיכה מאימת הפאוור פוינט. (ממש אימה, אל תשאלו. לאחותי יש את הבוסים הכי נפלאים בעולם, אנשים מעוררי השראה, משכמם ומעלה. אני המומה מכך שבחורה כה צעירה יכולה להיות כ"כ בת מזל כשזה נוגע לקריירה). כל שנותר לי לעשות הוא לחבר את הקצוות הרופפים- שמתי פעמיי לקניון רמת אביב, במקום אותו מרתון בחשבונאות, כדי לבדוק אם יש משהו שיענה על טעמה האלגנטי של אחותי. ממש לפני שהסוללה שלי כבתה, התקשרתי לשגיב והודעתי לו ביגון ובצער רב שידיי ריקות. בערב, גיהצתי לו חולצת ביזנסמן מכופתרת והסתרתי אותה בבגאז' שלו, ופנינו לקניון אחר. כעבור שעה של שיטוטים לא פורים במיוחד, שגיב הפאשיוניסט התחיל לגלגל עיניים ולהחליף צבעים. כשהצעתי לו להרכיב לאחותי שרשרת חרוזים באופן אישי הייתי בטוחה שהוא יחטוף איזה התקף אסטמה מנופף ידיים, או כל דבר שיספק לו תירוץ טוב מספיק כדי לחבוט בי בטעות *bitchslap*בום!*. מצאנו את פריט החלומות בזארה ומשם הכל היסטוריה והיסטריה. למרות הטלפונים ההזויים והחשודים שעשיתי כדי להתחקות אחר עקבותיה של אחותי בשרלוק הולמסיות ולוודא שהיא במשרד, היא היתה המומה לחלוטין מההגעה של שגיב הפאשיוניסט. אני שמחה שהצלחתי לתרום לכך שהיה לאחותי יום מאושר ובין כה וכה, לא הרגשתי מוכנה מספיק כדי לגשת למבחן הזה. ההחלטה שלי לוותר על מועד א' גם איפשרה לי להתלוות לאחותי ולרכוש לדון שגיב טי-שרט חגיגית למחר (ומה שבתמונה הוא מה שלבשתי), ואולי גם זוג נעליים חדש שבאופן לא ממש מקרי, יתאים לשמלת הנסיכות שלה. הרי חגיגות יום ההולדת רק מתחילות...

הייתי אמורה להיפגש עם ידיד שלי לארוחת בוקר, וכשהייתי כבר מוכנה להמראה, קיבלתי טלפון מהאדון הצעיר והנאלח שמודיע שהוא לא שמע את השעון המעורר אבל כן, הוא כבר מתארגן, רק מקלחת ולקפוץ לבנק והנה... wait for it... הוא בא. אני כבר הייתי לבושה ומוכנה ומההיכרות שלי איתו ועם הביורוקרטיה הישראלית, ידעתי שארוחת בוקר כבר לא תצא פה. לכל הפחות, בוהריים, ואז אני גם ככה אצטרך להתעופף לאוניברסיטה לקראת 5 שעות של מרתון חשבונאות. שמתי פעמיי למטבח כדי לאכול קורנפלקס ולחסל את הקירקור שבבטן ולפתע חשבתי על הבלוגסטר (מה שלא מפתיע כי אני חושבת עליו 24/7). "היי, אני דווקא לבושה נחמד עכשיו", דיברתי אל הפתיתים הצהובים ששוחים בצלחת הפו הדב שלי. "אבל מי יצלם אותי?" שאלתי את בובו הכלב, שכמו תמיד, החזיר לי שתיקה גברית טיפוסית של "אני יתום וצולע, תלטפי אותי ונדבר אח"כ". הרי הבטחתי לאמא שלי שאני מפסיקה עם תמונות האריחים המשעממות שבגג וגם אני קצתי בהן. אז החלטתי לעשות מעשה ולנצל את הזמן בצורה פרודוקטיבית. שמתי פעמיי אל הגינה השכונתית, שלפתי מצלמה וניסיתי להיראות כמה שפחות אהבלה בזמן ששכנים מציצנים חושבים שאני פדופיל מגלומני בסרט בכורה.

זוג נעליים (שבכלל לא יורדים לסוף דעתן בתמונה, מדובר בקרסולנים)- רכשתי אותו שלשום במשביר לצרכן, או ליותר דיוק, אחותי (ע"ע הברון הנדיב) רכשה אותו עבורי. אני ממש שמחה על כך שאני לומדת כלכלה, כי מסתבר שתואר ראשון זה must כדי להבין כמה לעזאזל נותר לך לשלם אחרי הנחה של 40% + 7% הנחה על היתרה (2 מילים שתמיד כתובות בכתב מוצפן ומיניאטורי) לחברי מועדון. אני חייבת להודות שהעקבים המאסיביים לא עשו בי שפטים כבעיר כבושה. עמדתי שם בסניף, סובבתי באדישות את הנעל בידי ושלחתי לעבר אחותי מבטים של O_o. היא בתגובה, לא הבינה את המצוקה הנפשית האדירה שבה אני שרויה, והחזירה לי הבעה של <:O (זה אמנם נראה כמו אינדיאני מזמר או יונה פצועה, אבל בטח ניחשתן שאני מתכוונת למבט של "יאאאא רבאק, למה את מתעללת בי! לאכפת לי בכלל, אני משלמת על מתנות יום ההולדת, את מחליטה! תבחרי משהו כבר! כל משהו!"). כעבור התבוננות פנימית נוספת והסתכנות בתקיפה משפילה בפומבי באמצעות קולב משונן, נזכרתי לפתע בnet-a-porter הנסגד שלי. הרי ראיתי שם עקבים מאד גראנדיוזיים, משעם ומעץ בהירים, כמה שיותר בולט למראית עין- יותר טוב. זה היה הפוש האחרון לקראת הקופה, בנוסף על כך שתמה הוויה דלורוזה לגילוי המחיר הסופי והמחשבון הפלאפוני הציג מספר משתלם לאללה, עם השראה מnet-a-porter או בלעדיה.