הייתי אמורה להיפגש עם ידיד שלי לארוחת בוקר, וכשהייתי כבר מוכנה להמראה, קיבלתי טלפון מהאדון הצעיר והנאלח שמודיע שהוא לא שמע את השעון המעורר אבל כן, הוא כבר מתארגן, רק מקלחת ולקפוץ לבנק והנה... wait for it... הוא בא. אני כבר הייתי לבושה ומוכנה ומההיכרות שלי איתו ועם הביורוקרטיה הישראלית, ידעתי שארוחת בוקר כבר לא תצא פה. לכל הפחות, בוהריים, ואז אני גם ככה אצטרך להתעופף לאוניברסיטה לקראת 5 שעות של מרתון חשבונאות. שמתי פעמיי למטבח כדי לאכול קורנפלקס ולחסל את הקירקור שבבטן ולפתע חשבתי על הבלוגסטר (מה שלא מפתיע כי אני חושבת עליו 24/7). "היי, אני דווקא לבושה נחמד עכשיו", דיברתי אל הפתיתים הצהובים ששוחים בצלחת הפו הדב שלי. "אבל מי יצלם אותי?" שאלתי את בובו הכלב, שכמו תמיד, החזיר לי שתיקה גברית טיפוסית של "אני יתום וצולע, תלטפי אותי ונדבר אח"כ". הרי הבטחתי לאמא שלי שאני מפסיקה עם תמונות האריחים המשעממות שבגג וגם אני קצתי בהן. אז החלטתי לעשות מעשה ולנצל את הזמן בצורה פרודוקטיבית. שמתי פעמיי אל הגינה השכונתית, שלפתי מצלמה וניסיתי להיראות כמה שפחות אהבלה בזמן ששכנים מציצנים חושבים שאני פדופיל מגלומני בסרט בכורה.

זוג נעליים (שבכלל לא יורדים לסוף דעתן בתמונה, מדובר בקרסולנים)- רכשתי אותו שלשום במשביר לצרכן, או ליותר דיוק, אחותי (ע"ע הברון הנדיב) רכשה אותו עבורי. אני ממש שמחה על כך שאני לומדת כלכלה, כי מסתבר שתואר ראשון זה must כדי להבין כמה לעזאזל נותר לך לשלם אחרי הנחה של 40% + 7% הנחה על היתרה (2 מילים שתמיד כתובות בכתב מוצפן ומיניאטורי) לחברי מועדון. אני חייבת להודות שהעקבים המאסיביים לא עשו בי שפטים כבעיר כבושה. עמדתי שם בסניף, סובבתי באדישות את הנעל בידי ושלחתי לעבר אחותי מבטים של O_o. היא בתגובה, לא הבינה את המצוקה הנפשית האדירה שבה אני שרויה, והחזירה לי הבעה של <:O (זה אמנם נראה כמו אינדיאני מזמר או יונה פצועה, אבל בטח ניחשתן שאני מתכוונת למבט של "יאאאא רבאק, למה את מתעללת בי! לאכפת לי בכלל, אני משלמת על מתנות יום ההולדת, את מחליטה! תבחרי משהו כבר! כל משהו!"). כעבור התבוננות פנימית נוספת והסתכנות בתקיפה משפילה בפומבי באמצעות קולב משונן, נזכרתי לפתע בnet-a-porter הנסגד שלי. הרי ראיתי שם עקבים מאד גראנדיוזיים, משעם ומעץ בהירים, כמה שיותר בולט למראית עין- יותר טוב. זה היה הפוש האחרון לקראת הקופה, בנוסף על כך שתמה הוויה דלורוזה לגילוי המחיר הסופי והמחשבון הפלאפוני הציג מספר משתלם לאללה, עם השראה מnet-a-porter או בלעדיה.

את הימים האחרונים בחיי ניתן לסכם ב3 אותיות: WTF. עשיתי בדק בית בתחומים שונים בחיי ופרצתי בזעקות קורעות לב. הן נעות מ"אתה כ"כ חולה, רקוב בנפשך ואימפוטנט פתטי(<- לאחר צינזור, לטובת הקוראים הרגישים). לא מאמינה שבזבזתי עליך שנה! " ולחילופין, "איזו שמלה מכוערת, אלליי! מה גרם לי לבזבז עליך סכום שהוא יותר מחד ספרתי? אכלתי וודקה לצהריים או שסתם הייתה בחנות תאורה מחמיאה ומשקרת? " אחת המשימות הרבות שלי לסופ"ש היא להסתער על הארון ולעשות סדר, אחת ולתמיד (כן כן... הבטחה שנשאתי כבר מאות פעמים). העניין הוא שיש לי אלרגיה חריפה לקרדית האבק, מה שאומר שאני נופלת למשכב אחרי כל מסע ניקיונות רווי ניעורי חולצות, אז עליי להיזהר. אין לי זמן להיות חולה.

 

הבוקר היה לי שיעור השלמה באוניברסיטה ב9:00, שעה אכזרית לכל הדעות. עקומות ביקוש והיצע בכלכלה היה הנושא המדובר, תודה ששאלתם. זה די פשוט בעיניי, אני מבקשת את כל הקולקציה של h&m, ומוצע לי זין בעין כי יש לי רק שנקל בכיס. מבחינתי, ימי שישי הם מקודשים ומוקדשים לג'וחיוּת. אני לא מוותרת על גישת הCasual Fridays. אז כשיש לימודים, אני מגיעה עם טריקו מהוהה, ג'ינס לא מתאמץ וסנדל שטוח. עם כמה שאני מקפידה על להתלבש רציני ואלגנטי, אין לי כוח לדחוק את עצמי לתוך גרביון, חצאית צינור ונעלי עקב בבוקרו העייף של שישי. זה אמנם משחרר לי עוד כמה דקות טובות לנימנום עם בובת הפרווה שלי (בהיעדר גבר לתת לו בראש בסקס של בוקר) אבל אליה וקוץ בה- אני מרגישה מכוערת (יום אחד אני אעלה תמונות של "ככה אני נראית כשאני קמה בבוקר" ותבינו על מה המהומה). מה לעשות, אני פשוט לא יפה טבעית. במקום עמוק בתוכי, אני מאמינה בדבריו של קלווין קליין: "The best thing is to look natural, but it takes makeup to look natural". כמובן שאין טעם שאחלוק אתכם את מה שלבשתי היום... אבל אני כן רוצה להראות לכם את אחת המציאות הגדולות ביותר בגרדרובה שלי: