בערב השנה החדשה, מאוחר מדי בערב, הסתכלתי במראה ונבהלתי.  טי שרט עוגיפלצת, משקפי ראייה כחולי מסגרת וקוקו ספונג'ה זה בהחלט לא מצב צבירה לפגוש בו את העשור הטרי. מקסימום להוריד את הזבל. וגם זה, רצוי עם איזה קפוצ'ון צופן סוד על הראש. ומסיכה. וחליפת איש-חלל. ושלט של "אני לא ויקטוריה, אני אחותה". כשהחלפתי מבטים עם עצמי, פתאום התחוור לי שהתבלבלתי קצת על לוח הזמנים שלי והשתגעתי על השלב של דו"חות תזרימי המזומנים. אוטוטו עידן אמור להגיע לקראת מפגש פסגה בינו, לבין המחדל האסתטי שהוא אני ולבין 2010! אוי ואבוי!

כשאני מאחרת (וזה קורה די הרבה), אני דומה בהתנהלות שלי לטאז, השד הטזמני האהוב, בהנחה ומחזור הדם שלו היה מורכב ממילקשייק של ספידים, הפוך גדול וממריץ לקחת ורדבול. אני זורעת הרס ברחבי החדר שלי, מקללת כמו מלח שיכור ומשאירה שובל של בלגאן בצורת חצאיות פאייטים ונעלי עקב. כמובן שאני מועדת עליהן כעבור פחות מ-4 שניות ומקללת עוד קצת, וחובטת את הראש בשולחן בטעות, ואז זורקת אותן שוב לצד השני של החדר וחוזר חלילה.

אחרי מקלחת מהירה, גרמתי לאמא שלי לגהץ לי ג'קט של h&m שמצאתי חבוי בארון ומקופל בצורה אכזרית תמורת הבטחה מעורפלת שאם היא תחסוך לי את הדקות היקרות האלו, אז אולי (=מילת קסם שמרוקנת כל הסכם מתוכן ) אספיק לסדר בחדר. בינתיים,  I  slipped into something more…..… decent,  fuck comfort והוא שמלת קטיפה וינטאג'ית, שהצמדתי לה חגורת מותן חומה שתהלום את הגוון החדש של שיערי. כמה תמים זה לחשוב שהחבר הכי טוב שלך ישים לב לזה שעשית משהו בשיער. או לזה... שאת אישה. LOL.

התכנית הייתה ללכת לאיזו אסייתית מפונפנת אחרי ההקרנה של דמדומים II אבל בחרתי לנצל את זה שעידן חושב שסושי זה בבסיסו נישנוש-לפני-צ'יקן-ווינגס ולא אוכל אמיתי והצעתי שפשוט נשתולל בממלכת הממתקים. אחרי הסרט, הוא לקח אותי אליו הביתה ועצרנו ב-AM:PM למטה ושלל המלחמה שלי כלל רק דברים טובים- החל במייק&אייק פירותי, במבה עיגולים וכלה במסטיקי אבטיח נוסטלגיים, סוכריות על מקל וליקריצים בכמות סיטונאית. על הדרך, זרקתי תפילה השמיימה שלא ירד גשם ולא ימיס אותי, יצור עשוי סוכר בסכנת הכחדה. ואז עלינו אליו הביתה והחלטנו לצפות ב-Paranormal activity.

אני הייתי די ספקנית בנוגע לאפקט הפחד. הא הא! חשבתי לעצמי ביהירות.I WON'T GET SCARE-ANOID ! אני הרי מכורת מז"פ שבכל שני וחמישי (טוב, זה כבר תלוי בלוח השידורים) צופה בסרטים דוקומנטריים על גופות מעונות שכוחות הצלה מחלצים ממרתפים של פסיכופתים ברחבי ארה"ב.

חלצתי מגפיים וזחלנו מתחת לשמיכה ועידן סידר לי כריות כמו שאני אוהבת והדליק את מערכת הסראונד המגניבה שלו שמקיפה אותך ואני נכנסתי לכוננות סוכריות וגיחוכים לועגים (כמו "על זה כל המהומה?") בשלוף. הסרט נכנס להילוך גבוה מהר ונראה ריאליסטי לאללה וצ'יק צ'אק נצמדתי לזרוע של עידן באצבעות לופתות והיסטריות ותפסתי אותה בכזו תחושה של טרור שהפרקים שלי הלבינו ובהקו בחושך. תשמעו, פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים שלי. שום סרט מעולם לא השפיע עליי בצורה פיזית וכאן נשאבתי עד כדי כך לצפייה שהרגשתי את העורף שלי סומר ואת העיניים שלי מתמלאות בדמעות מרוב תחושת סטרס.

הסרט הסתיים ולקראת 4 בבוקר התחלנו להירדם כזה מחובקים  וכעבור זמן מה התעוררתי מבועתת מסיוט שאין לי מושג מה הוא כלל.  אני לא זוכרת הרבה מאותן כמה שעות קטטוניות אבל התעוררתי בבהלה ונכנסתי למצב ישיבה תוך איזו מאית שנייה והרגשתי ממש מסוחררת וממש לא טוב, אולי בגלל שבניו מון, נתתי בראש לדלי של פופקורן ועשיתי את זה על בטן ריקה. רעדתי כמו עלה נידף והרגשתי שאני מבוהלת עד כדי כך שאני לא יכולה לנשום אבל מצד שני, יכול להיות שזו התנוחה שבה נרדמנו שבה עידן מחזיק/נועל אותי מאחורה, אלוהים יודע שכל כתף שלו זה 5 טון פלדה יצוקה.

אז זהו, לקראת 6 בבוקר עידני החזיר אותי הביתה, ואני מצטערת אם אני מאירה אותו באור לא מאצ'ואיסטי- אבל אני יכולה להישבע שהוא היה מוטרד מהסרט בדיוק כמוני (טוב, "כמעט כמוני" יהיה ניסוח מדויק יותר ), זה לא שאני רכיכה!

זו בהחלט הייתה דרך מיוחדת ובלתי נשכחת לפתוח בה את השנה והייתי רוצה שהשנה החדשה באמת תתאפיין בכמה שיותר חוויות שראויות להיכנס לפנתיאון הזכרונות. למען הסר ספק, כדי שמישהו שם למעלה חלילה לא יתייחס לדבריי פשוטם כמשמעם, לקבל את הציון 12 במועד ג', פאקינג מועד ג', ביסודות החשבונאות זה לא מאורע מהסוג שהייתי עושה עליו save as, למרות שאכן מדובר בהשפלה צורבת ובלתי נשכחת.

שתהיה לכולכן ולכולכם שנה מעולה.  מי ייתן וב-2010 נגשים את כל החלומות שלנו.