אתמול בלילה, נרדמתי עם 2 חלונות פתוחים. בשלב מסוים בעטתי את השמיכה ממני, כנראה בפרק מספר 47 הסוער של החלום, שכותרתו היא: "פאקו, אני נשואה לאחיך, אתה לא יכול להיות מאוהב בי! *מניפה שיער, מפנה גבי לבעל המטעים הנאה ומביטה אל אגרטל (?) באופן מלא משמעות*". אך למרות הכוונות הטובות שלי, ממרום הטלנובלה הפרטית שאירגנתי בראשי, לא הצלחתי למצוא את הפוך האובד שלי (איך זה שאנחנו כן מסוגלות לעוף ולהציל גברברים במצוקה בחלומותינו, אבל השמיכה היא כבר משימה בלתי אפשרית?).

ב6 בבוקר, צלצולו הנעים של השעון המעורר נשמע, נעים בערך כמו לעשות שעווה. לדאבוני, התעוררתי עם גרון קצת צרוד, אף טיפה נוטף ובאופן כללי, עם דימיון רב לשואב אבק תעשייתי משנות ה60- איטי, משתעל, מגושם. שמתי פעמיי למטבח והנחתי את איבריי הכבדים ליד השולחן, מחפשת את פרצופו של פאקונדו במשקעים שבתחתית כוס הקפה שלי. ואז, כדי להוכיח לאמא שלי שלא, ילדים זה לא שמחה, תבעתי לדעת למה דניאל (7) כל הזמן מקבל עוגיות ואני (22) לא. קיבלתי תשובה די הגיונית של "כי הוא לא מגיע לארון ואת כן....... ".

למזלי, למדתי היום רק שעתיים של חשבונאות וגם אותן גררתי בקושי ועם קינמונים בשקית, אבל כמו תמיד, ברגע שהגעתי הביתה- לא מחלה ולא בטיח ולא אבטיח עם בולגרית, למרות שממש קיוויתי שיהיה במקרר.

אחר הצהריים, קבעתי להיפגש עם אחותי התאומה החביבה עד בלי די ועשינו לנו קניות באיזור שנקינג-ג'ורג'. מערכת היחסים שלי עם סיסטר יכולה להיות מוגדרת כ"בלי חוכמות, cut the BS". אנחנו כמו 2 יורדי ים שנתקעו על אי בודד למספר שנים טובות, חולקות קוקוסים ואחוות לוחמים מוזרה וממעטת במילים ובמחמאות, אלא אם כן באמת מגיע לך. המרגלית הראשונה שהפיק פיה היום הייתה: "יש לך קסטנייטות בתיק, אספניולה?" אבל בסדר, אני מבליגה. אחרי הכל, היא קנתה לי במתנה גופיה יפיפיה עם רצועות קלועות, וגם צילמה את התמונה הבאה וחסכה לי את הלכוון מצלמה-לרוץ לצד השני-חוזר חלילה-כוסאחתק, חם לי כבר, בא לי למות-

נעליים- 20 ש"ח מא.ת. ראשל"צ (זה הזוג שהבטחתי להראות לכם בפוסט הקודם), נקנו לפני תקופה מאוד ארוכה, כשסנדלי גלדיאטור נדמו כמו משהו שמקומו בתקופת המכבים, ועדיף שיישאר שם.