בשבועות האחרונים אני מנסה לשלהב את החברים שלי לקראת הלימודים שמתחילים מחר, בשעה טובה. הנסיונות שלי לדבר על לבם נתקלים בחומה בצורה של "אבל למה הזכרת לי, לא חשבתי על זה ב-5 הדקות האחרונות! " ו"עזבי, אל... זה עושה לי פריחה. הלימודים עוד לא התחילו רשמית וכבר הנבלות נתנו לי לנתח פסק דין. ככה אני מבלה את השבת החופשיה האחרונה שלי, ככה? *יריקה הצדה ושיחרור של קללות לא מובנות* ". ואני אומרת... נכון שהבניין של הפקולטה למשפטים לא מרשים במיוחד, אבל עדיין אין דמיון בינו לבין כלא שושנק מ"חומות של תקווה". או שיש דמיון? *פונה לידידו הטוב של האדם, הגוגל*



אחותי והחברים שלי גורמים לי להרגיש שזה חסר טאקט ו-downright evil לעשות שימוש ב-L word (לימודים. הנה. אמרתי את זה שוב ). הפה שלהם מעלה קצף ועיניהם מתגלגלות בחורים כשאני מציעה להם עסקה שתחלק חפיסת סטאבילו בין כל המעורבים (התכנית שלי היא לתבוע בעלות על הצבעים הנורמליים ולהשאיר את הפסטלים הסמי-שקופים לפרטנרים ש-snooze and lose). למקרה שתהיתם, המערכת שלי נראית סביר, חוץ מיום אחד של 12 שעות (כולל יהלומים כמו "אתיקה ועסקים", "מבוא לדת" ו-4 שעות מפנקות של סטטיסטיקה לסיום הסאגה). החלונות שלי מתואמים עם אלה של עידן, מה שאומר שלצערו, מדי יום שני בין 10 ל12, הוא יהפוך קורבן לחפירות של "אף אחד בעולם הזה לא מבין אותי" + לגימות קולניות של קפה ולזעקות היפוכונדריות של "מגרד לי, תוריד את הדשא הזה ממני". אני מקווה שעידני יודע דבר או שניים על הוצאת גימלים או על self inflicted נקעים ושברים- כי בלי אישור מרופא מומחה, הוא לא יקבל פטור מהנוכחות שלי. ראה הוזהרת חביבי, ראה הוזהרת. אני יודעת איפה אתה גר ובק.ג.ב קיבלתי הכשרה של נינג'ה, אל תשאיר את החלון פתוח... זה כל מה שיש לי להגיד.

אני בהחלט יכולה להבין את אווירת הציברוח שאופפת את החברים שלי. הם מוותרים על עבודות מכניסות ואחרי צהריים מלאי בטלה וכבר על היום ה-1, עומדים בתור למזכירות כדי לנסות ולשנות את המערכות האכזריות שלהם. אני נזכרת בימים הראשונים שלי באוניברסיטה בשנה הקודמת- בדיוק נחתתי מפריז, שבורת לב ומבולבלת והדבר היחידי שרציתי לעשות הוא להתכרבל עם הכלב הפרוותי שלי על הספה ולרחם על עצמי. אין דרך לא-פתטית לנסח את זה. אבל כשאין ברירה, אז אין ברירה ובכלל, שיעור ראשון של 3 וחצי שעות במתמטיקה זה לא משהו שתוותר עליו מדעת. אז יצאתי לדרך חדשה, לאקדמיה- אחרי שארזתי את עצמי בשמלת צמר אדומה וזרקתי עט בודד לתיק ניטים שחור (בשלב זה, לרכוש דפדפות היה סופני מדי וגורם לי לעצבות נוראית. לגעגוע לחיים שלעולם לא יהיו לי).

הגעתי לקמפוס והסתובבתי בין הפרצופים הממהרים. ניסיתי למצוא את הבניין שלי, אבודה והוזה, אוחזת במפת העיר שהיא אוניברסיטת תל אביב. כמה קל היה להיתלש מהכל בתוך הצבעוניות של החצאיות שנמכרות ביריד ובין נציגי הבנקים שעטים עליך כאילו שששנותייך המעטות לא מעידות על תפרנות מביכה. הצעירים שחלפו על פניי, משוחחים אל תוך ניידים וצוחקים אחד עם השני בקולניות מלאת ביטחון, גרמו לי להרגיש כמו תיירת. תיירת אבודה, אחרונת התיירות בעיר שבה לכולם יש תכלית, יש יעד, יש תכנית.

לרגע, לרגע קטן, זה הרגיש כמו אחר צהריים סגרירי ושגרתי בשאנז אליזה. הנה... אוטוטו... אני אקנה פטל טרי במשקל ואחזור הביתה להכין לפשושן ולי גלידות, לקראת חזרתו מהעבודה. אבל קודם כל, אני אעצור במוזיאון הדיסקרטי ההוא שאיתרתי ברחוב צידי ולא בכוונה, או שכן בכוונה, אלך לאיבוד בעיר הרומנטית והבודדה ביותר בעולם. אבל כל הנהרות נשפכים לים או במקרה הזה, כל הבולברדים מובילים אותי למגדל אייפל ומשם אני כבר יודעת לנווט את דרכי הביתה ועוד בביטחון יחסי שגורם למקומיים לפנות אליי בצרפתית או לתיירים לבקש ממני הכוונה ליעדים פופולריים. והנה אני פורקת שקיות, חולצת מגפיים רטובים, קופצת למקלחת רותחת ולובשת שמלה מתוקה ומתנפנפת שאני יודעת שתעשה לפשושן שבץ ברגע שהוא יראה אותה. אני משאירה טביעות רטובות על הפרקט (ייהרג ובל יעבור, אני יודעת, אבל לכל אחד יש זכות לחטאים קטנים ) ומדליקה מוזיקת רקע שמטביעה אותך לתוכה עם כל התשוקה הצרפתית שאפשר לגייס. אני מבשלת לנו ארוחה רומנטית, מכניסה קינוחים למקפיא הגמדי ונרדמת לפני שהוא חוזר. הדבר האחרון שאני חושבת עליו הוא שפשושן מוכרח לקחת אותי בשבי, כי אני לא רוצה לחזור לחיים הישנים שלי, בחיים.

כעבור כמה שעות ארוכות מדי (שלא הרגשתי כי ישנתי, אבל זה עדיין לא מונע ממני להחמיץ פנים ולהתלונן all the ladies in the house say HEYYYY!) הוא חוזר הביתה. עם 2 פנינים ירוקות במקום עיניים, הוא עומד מקושט בגשם במפתן. אני מקבלת אותו לחיבוק חם ולא אומרת שום דבר, הזהויות של המארח והמתארחת מתחלפות בלילות. אנחנו אוכלים ומלקקים אצבעות וצונחים למיטה והוא מדבר אלי לתוך האוזן וגורם לי להרגיש כמו היצור הנדיר והנהדר ביותר בעולם.

מה שהנחה אותי בתמונה הבאה היה הזיכרון של אותו בחור שראה אותי באמת והעריך אותי. אותו בחור שלא וויתר עלי במשך שנתיים עד שסוף כל סוף, הגלגל הסתובב ואני באתי לחפש אותו, ביבשת אחרת. הגעתי חמושה בכל השמלות הפלרטטניות שבאמתחתי ובכל תחושת האשמה שבחורה שטעתה ולא ראתה יכולה להציע. כמו שבטח הבנתם מהסיפורים הקטועים שלי- נתבקשתי ע"י גוף אירופאי לשלוח תמונות סתוויות שלי, בתלבושות מתחלפות. המטרה היתה להתנסות כמה שיותר ולהציע מגוון- בשאיפה שלכל תמונה תהיה האווירה המסוימת שלה ומתוך איזה 20- הם יחבבו (או לא ממש ישנאו) 2, טחח...

Thanks for the memories. We'll always have Paris.

חצאית פאייטים כסופה- נתפרה ע"י אבא שלי משמלת כדור-דיסקו מזעזעת שעלתה לי 30 ש"ח בתחנה המרכזית, לפני כמה שנים (ולא, כמובן שלא לבשתי אותה מעולם. ולאיזה מאורע היא יכלה להתאים בדיוק? מסיבת מחווה לשנות ה-80 במתנ"ס המקומי, במחיר כניסה סמלי של 10 שקלים (אבל הברד והדקירה are on the house) ? למען הסר ספק, אם זה היה מצליח לקרב אותי למגדל אייפל, הייתי נועלת גם סקטים ונשכבת מצחקקת על האספלט, מסתכנת באשפוז בכפייה. אילו הייתי מתנהלת אחרת בחודשים האחרונים, כרגע לבטח הייתי מצליחה להרשות לעצמי לעלות על טיסת סרדינים לעיר האורות. להיזרק שם לכמה שבועות באיזה בית מלון מעופש אך לבבי. להיפגש עם אלכסנדר, הפריזאי האפל והמסתורי. ללכת לאיבוד במטרו אבל להצליח להגיע למחוז חפצי- דירתו של פשושן המקסים שהכרתי כל פינה שלה ומרצפת שלה, במיוחד כשהוא דיגדג אותי עד כדי בכי על הרצפה. אבל בואו נקרא לילד בשמו, הייתי טסה לשם כדי לשחק באש. מאז שהייתי קטנה, בעלת גבה אחת ופוני home-made עקום, אמא שלי אמרה לי שלא כדאי ליפול ברשתם של בחורים נאים באופן מסוכן. זה היה בראש רשימת ה"תיזהרי לך", ואפילו עקף את סעיף ההיצטרפות לקומונה הזויה שסוגדת לשקדיות. אבל אני מוצאת את עצמי עושה את אותה טעות שוב ושוב. ושוב ושוב. אוכלת את הלב ונהנית מכל ביס, בו זמנית. אני צעירה, אני חסרת פחד, אני חסרת אחריות כשזה נוגע לתחום השברירי של הרגש.
א-מה-מה, מחרתיים יש לי בחינה בחשבונאות, בשבוע הבא- בחינה בכלכלה ועוד הרבה שפנים שמקפצים מאותו כובע של אומללות מפתיעה. בחרתי לשחק בקלפים שלי בצורה כזו שלא תותיר לי שקל מיותר או מרווח נשימה בין מועדי הב', אבל נו, בסדר. לפחות תהיה לי כניסה חלקה לשנת הלימודים שבאה עליי לטובה, ובאה עליכם ועל אחי הדרדסי כבר אתמול. דרך אגב, אני מבסוטה על אחי. דני-בוי מכין לעצמו תלבושת-למחר מדי ערב. מחר הוא ילבש חולצת בית ספר מודפסת בצבע זית, שורט בצבע חום שוקולד ו-ואנס בחום ובז', עם שרוכים צבעוניים. כל מי שטוען שילד ביסודי לא יכול להיות כריש אופנתי ומלא מודעות עצמית, לא יודע על מה הוא מדבר. זה כ"כ מרתק אותו לצפות בו עושה ג'וגלינג בתכולת הארון שלו. ילד בן 8 מפעיל חשיבה של polyvore-יסט משופשף.
לאחרונה יוצא לי לדבר איתו הרבה על הצבא ועל סוגיית גלעד שליט (קצת כואב לקרוא לבן-של-מישהו, אח-של-מישהו "סוגיה" ). אני מפלטרת לו את מהדורת החדשות ומנסה לגרום לו להיות מעודכן בנעשה בארצנו הבוערת, בכל מה שלא יעשה לו סיוטים בלילה לפחות. דני-בוי אמנם צעיר, אבל הוא זוכר את "כשהכריש והדג נפגשו לראשונה" כמעט בע"פ וגלעד קרוב מאוד ללבו. שוחחנו עליו שוב היום והצעתי לו רעיון שהוא מאד התלהב ממנו, שיגרום לו להרגיש קרוב לגלעד ואולי יגרום לגלעד להרגיש קרוב אלינו, איפה שהוא לא יהיה בזמן שאני מקלידה את זה מתל אביב, בעלת פריבילגיה של לדעת איזה יום היום ובאיזו שנה ושהותי בחדר מונעמת ע"י מזגן מזמזם. לדני-בוי ולי יש תכנית. בשבוע הבא, אני אקח אותו לאיש החולצות היקר שלנו, איתן משוק בצלאל, ונדפיס לו את גלעד שליט על הגב של כל טי-שרט בית ספרית.

לפני מספר ימים קיבלתי מייל מבחורה חביבה בשם שרית, ובו הזמנה להגיע להשקה בסניף אירוקה בקניון איילון ולבחור לעצמי זוג משקפיים של carrera. "מה? אוקיי........... (נקודות נמשכות עד אינסוף)" חשבתי לעצמי ולא הבנתי מה נשמע ומה קורה ומתי הפכתי למשהו ראוי ולא סטודנטית בכיינית ובעיקר, למה לא קיבלתי על השדרוג שלי two weeks notice, אני גרועה בשינויים. כמובן שכבסוכן-מוסדיות המאפיינת את שנות ה2000, פניתי מיד לגגל (אני בורה במותגי משקפיים ולא מתביישת להודות בזה), וכעבור כמה מיילים נוספים משרית הסבלנית וחסינת החפירות, שייטתי ושוטטתי לי בגוגל תמונות ועפתי מהכיסא עם כל משקפיים מדהימות נוספות שראיתי, מסננת לעצמי צחוקי קרואלה-דה-ויל ספונטניים ~בּוּ הא הא הא הא~ וזוממת מזימות אפלות. בשלב זה מפלס ההתרגשות שלי הציף את החוף השומם שהוא חיי (מישהי צריכה גבר, ובדחיפות), וברגע שסיימתי להודות בצורה משתפכת לשרית על הפנייה שלה אלי כאילו שהיא צביקה הדר ששם עין על תאגיד נינט המתהווה, הודעתי לה נחרצות שאם אכן אמצא משקפיים שיחמיאו לי, אהיה היצור המאושר ביותר ביקום. ושוב, תודהתודהתודה.

"אבל מה אם אני לא אמצא שום משקף (כן, ככה אני מדברת) שיתאים לי? אני לא חייבת לקחת. נכון?" שאלתי את אחותי תוך כדי בהייה בפני המלפפון-כבוש-ששום-דגם-משקפיים-לא-נראה-עליו-טוב שלי במראה ועשיית פרצופים מוזרים, אחול מוזרים. משהו כזה בערך: ++. ואולי אני בכלל צריכה לתרגל חשיבה של "הסוד" ולבקש מהפלנטה שהאף הקרטושקעס שלי יוחלף בכפתור סולד וסימפטי? "ברור שאת לא חייבת", מסתיים הריחוף שלי כשאחותי עונה בעורכדיניות התאכלסית הקבועה שלה וממשיכה בעיסוקיה, כאילו שאני איזה זבוב טורדני ומטופש ~מוחאת כף, משמידה אותי~. החשש שלי היה ברור. מעולם לא היו לי משקפי שמש, כן, נכון, מה ששמעתן. זה שופינג-דיכאון שנוא עלי במיוחד.

שמנו פעמינו לסניף בשעה המדוברת ולידיעתכן, אחותי נראתה פשוט מהמם אבל כל התמונות מטושטשות להחריד אז תאלצו להעלות השערות ודמויות באוב. בסיכומו של יום, לא רק שנהניתי מאוד להתמנגל (מלשון מינגלינג ולא מנגל, מה שמזכיר לי שאני רעבה בצורה אנושה) עם האנשים הטובים והמעניינים שהיו שם, גם מצאתי משקפיים שמתאימות לי. ולא רק זה, אפילו עלה בחכתי גבר חלומות. אז מה שהוא חד מימדי, כאלה הם גם הגברים בריל לייף.

אהבתי את המשקפיים השחורות, אבל החלטתי ללכת על משקפי דיסטנס לבנות שנראו יותר בועטות ובולטות (אחותי הנלהבת קבעה נחרצות שאם אני בוחרת במשהו אחר על פניהן, אין לי תאומה יותר).
וזה מה שלבשתי היום, יום אחרון לשנה א' באוניברסיטה:







אז מה אני לובשת?
טיץ אופנוברים "רטוב" מpullbear, עלה 20 ש"ח (!) בסוף עונה.
טוניקה לבנה מpormod בפריז, שתופחת ברוח בתמונה הזו ותג המחיר שלה הוא 10 יורו (50 ש"ח בקירוב).
תיק פרנזים ירוק מh&m, עלה 20 יורו, אליו מחובר מחזיק מפתחות עשוי מעלים מרשרשים של h&m, עלה 4 יורו (125 ש"ח בקירוב).

סנדלי פוקהונטס- 130 ש"ח בתחילת שנקין, צד ימין. קניתי אותן במסגרת של דיל של זוג שני ב-10 ש"ח בחנות שבה יש ויטרינה גדולה ברחוב ומדרגות שעולות מימינה, אבל כשסבתא שלי החתיכה חזרה למחרת כדי לקנות גם לעצמה גלדיאטורים (היא רוקדת עם סבא שלי מדי שבוע ומחפשת נעליים עכשוויות ונוחות) נאמר לה שהסנדלים עולות בכלל 400 ולא 250 כפי שהיה בערב קודם. בקיצור ולעניין, אני לא יכולה לתת את ההמלצה הקונקרטית הזו בלב שלם, כי אני ממש לא יודעת מהו המחיר בשטח של הנעליים. אני מנחשת שנעשתה טעות בתום לב (הופה, מישהי השלימה חומר בדיני עסקים) לטובתי, סופסוף. מישהו טועה לטובתי.

אתמול בלילה עשה לי טלפון האקס מפריז, a.k.a פשושן. "את צריכה לנסות לישון!", נוזף בי עלם החמודות מבלי לשים לב שהשעה 01:19 וזיו קולו הוא שמתנגן באוזניי ומרחיק ממני את גברת נימנומים. הוא התקשר כדי להגיד כמה שהוא גאה בי ובבלוגסטר. הפשושן היפה הזה כל כך מפרגן, והיה מאז ומתמיד, מה שמעורר בי יצר מוזר לקווצ'ץ' אותו עד מוות, מכל הדברים בעולם. החבר שהיה לי לפניו היה טיפוס קשה למדי שהתייחס למילים יפות כאילו שהן משככי כאבים שיש להסתיר בכל תוקף מהאשה הנרקמונית שלו ואני שמחה על כך שהכרתי את פשושן ודרכו, עולם בלתי נודע של מערכות יחסים מתפקדות. והנה לפניכן, אילוסטרציה מרגשת. פשושן אמנם לא מעוניין להיחשף בתמונה ואני מכבדת את בקשתו, אבל הוא כבר מכיר אותי ויודע שאני תמיד מוצאת את השביל העוקף ועושה את שלי either way. חוץ מאותה פעם שבה הוא טחן אותי בדגדוגים, כי כל החכמולוגיה שבעולם לא עוזרת כשאת חצי משתנקת- חצי נחנקת- חצי צוחקת (כן, נכון, זה יוצא 1.5, אבל אני אשה אשה!) וקוראת לבורא שיסיים את הסבל שלך ויאסוף אותך לentourage שלו.



ומעכשיו, "הסודות של ויקטוריה" (כי אנחנו אוהבים עברית, לא?) גם בכתובת ישירה-
www.asodot.co.il