לפני מספר ימים קיבלתי מייל מבחורה חביבה בשם שרית, ובו הזמנה להגיע להשקה בסניף אירוקה בקניון איילון ולבחור לעצמי זוג משקפיים של carrera. "מה? אוקיי........... (נקודות נמשכות עד אינסוף)" חשבתי לעצמי ולא הבנתי מה נשמע ומה קורה ומתי הפכתי למשהו ראוי ולא סטודנטית בכיינית ובעיקר, למה לא קיבלתי על השדרוג שלי two weeks notice, אני גרועה בשינויים. כמובן שכבסוכן-מוסדיות המאפיינת את שנות ה2000, פניתי מיד לגגל (אני בורה במותגי משקפיים ולא מתביישת להודות בזה), וכעבור כמה מיילים נוספים משרית הסבלנית וחסינת החפירות, שייטתי ושוטטתי לי בגוגל תמונות ועפתי מהכיסא עם כל משקפיים מדהימות נוספות שראיתי, מסננת לעצמי צחוקי קרואלה-דה-ויל ספונטניים ~בּוּ הא הא הא הא~ וזוממת מזימות אפלות. בשלב זה מפלס ההתרגשות שלי הציף את החוף השומם שהוא חיי (מישהי צריכה גבר, ובדחיפות), וברגע שסיימתי להודות בצורה משתפכת לשרית על הפנייה שלה אלי כאילו שהיא צביקה הדר ששם עין על תאגיד נינט המתהווה, הודעתי לה נחרצות שאם אכן אמצא משקפיים שיחמיאו לי, אהיה היצור המאושר ביותר ביקום. ושוב, תודהתודהתודה.

"אבל מה אם אני לא אמצא שום משקף (כן, ככה אני מדברת) שיתאים לי? אני לא חייבת לקחת. נכון?" שאלתי את אחותי תוך כדי בהייה בפני המלפפון-כבוש-ששום-דגם-משקפיים-לא-נראה-עליו-טוב שלי במראה ועשיית פרצופים מוזרים, אחול מוזרים. משהו כזה בערך: ++. ואולי אני בכלל צריכה לתרגל חשיבה של "הסוד" ולבקש מהפלנטה שהאף הקרטושקעס שלי יוחלף בכפתור סולד וסימפטי? "ברור שאת לא חייבת", מסתיים הריחוף שלי כשאחותי עונה בעורכדיניות התאכלסית הקבועה שלה וממשיכה בעיסוקיה, כאילו שאני איזה זבוב טורדני ומטופש ~מוחאת כף, משמידה אותי~. החשש שלי היה ברור. מעולם לא היו לי משקפי שמש, כן, נכון, מה ששמעתן. זה שופינג-דיכאון שנוא עלי במיוחד.

שמנו פעמינו לסניף בשעה המדוברת ולידיעתכן, אחותי נראתה פשוט מהמם אבל כל התמונות מטושטשות להחריד אז תאלצו להעלות השערות ודמויות באוב. בסיכומו של יום, לא רק שנהניתי מאוד להתמנגל (מלשון מינגלינג ולא מנגל, מה שמזכיר לי שאני רעבה בצורה אנושה) עם האנשים הטובים והמעניינים שהיו שם, גם מצאתי משקפיים שמתאימות לי. ולא רק זה, אפילו עלה בחכתי גבר חלומות. אז מה שהוא חד מימדי, כאלה הם גם הגברים בריל לייף.

אהבתי את המשקפיים השחורות, אבל החלטתי ללכת על משקפי דיסטנס לבנות שנראו יותר בועטות ובולטות (אחותי הנלהבת קבעה נחרצות שאם אני בוחרת במשהו אחר על פניהן, אין לי תאומה יותר).
וזה מה שלבשתי היום, יום אחרון לשנה א' באוניברסיטה:







אז מה אני לובשת?
טיץ אופנוברים "רטוב" מpullbear, עלה 20 ש"ח (!) בסוף עונה.
טוניקה לבנה מpormod בפריז, שתופחת ברוח בתמונה הזו ותג המחיר שלה הוא 10 יורו (50 ש"ח בקירוב).
תיק פרנזים ירוק מh&m, עלה 20 יורו, אליו מחובר מחזיק מפתחות עשוי מעלים מרשרשים של h&m, עלה 4 יורו (125 ש"ח בקירוב).

סנדלי פוקהונטס- 130 ש"ח בתחילת שנקין, צד ימין. קניתי אותן במסגרת של דיל של זוג שני ב-10 ש"ח בחנות שבה יש ויטרינה גדולה ברחוב ומדרגות שעולות מימינה, אבל כשסבתא שלי החתיכה חזרה למחרת כדי לקנות גם לעצמה גלדיאטורים (היא רוקדת עם סבא שלי מדי שבוע ומחפשת נעליים עכשוויות ונוחות) נאמר לה שהסנדלים עולות בכלל 400 ולא 250 כפי שהיה בערב קודם. בקיצור ולעניין, אני לא יכולה לתת את ההמלצה הקונקרטית הזו בלב שלם, כי אני ממש לא יודעת מהו המחיר בשטח של הנעליים. אני מנחשת שנעשתה טעות בתום לב (הופה, מישהי השלימה חומר בדיני עסקים) לטובתי, סופסוף. מישהו טועה לטובתי.

אתמול בלילה עשה לי טלפון האקס מפריז, a.k.a פשושן. "את צריכה לנסות לישון!", נוזף בי עלם החמודות מבלי לשים לב שהשעה 01:19 וזיו קולו הוא שמתנגן באוזניי ומרחיק ממני את גברת נימנומים. הוא התקשר כדי להגיד כמה שהוא גאה בי ובבלוגסטר. הפשושן היפה הזה כל כך מפרגן, והיה מאז ומתמיד, מה שמעורר בי יצר מוזר לקווצ'ץ' אותו עד מוות, מכל הדברים בעולם. החבר שהיה לי לפניו היה טיפוס קשה למדי שהתייחס למילים יפות כאילו שהן משככי כאבים שיש להסתיר בכל תוקף מהאשה הנרקמונית שלו ואני שמחה על כך שהכרתי את פשושן ודרכו, עולם בלתי נודע של מערכות יחסים מתפקדות. והנה לפניכן, אילוסטרציה מרגשת. פשושן אמנם לא מעוניין להיחשף בתמונה ואני מכבדת את בקשתו, אבל הוא כבר מכיר אותי ויודע שאני תמיד מוצאת את השביל העוקף ועושה את שלי either way. חוץ מאותה פעם שבה הוא טחן אותי בדגדוגים, כי כל החכמולוגיה שבעולם לא עוזרת כשאת חצי משתנקת- חצי נחנקת- חצי צוחקת (כן, נכון, זה יוצא 1.5, אבל אני אשה אשה!) וקוראת לבורא שיסיים את הסבל שלך ויאסוף אותך לentourage שלו.



ומעכשיו, "הסודות של ויקטוריה" (כי אנחנו אוהבים עברית, לא?) גם בכתובת ישירה-
www.asodot.co.il