בשבועות האחרונים אני מנסה לשלהב את החברים שלי לקראת הלימודים שמתחילים מחר, בשעה טובה. הנסיונות שלי לדבר על לבם נתקלים בחומה בצורה של "אבל למה הזכרת לי, לא חשבתי על זה ב-5 הדקות האחרונות! " ו"עזבי, אל... זה עושה לי פריחה. הלימודים עוד לא התחילו רשמית וכבר הנבלות נתנו לי לנתח פסק דין. ככה אני מבלה את השבת החופשיה האחרונה שלי, ככה? *יריקה הצדה ושיחרור של קללות לא מובנות* ". ואני אומרת... נכון שהבניין של הפקולטה למשפטים לא מרשים במיוחד, אבל עדיין אין דמיון בינו לבין כלא שושנק מ"חומות של תקווה". או שיש דמיון? *פונה לידידו הטוב של האדם, הגוגל*



אחותי והחברים שלי גורמים לי להרגיש שזה חסר טאקט ו-downright evil לעשות שימוש ב-L word (לימודים. הנה. אמרתי את זה שוב ). הפה שלהם מעלה קצף ועיניהם מתגלגלות בחורים כשאני מציעה להם עסקה שתחלק חפיסת סטאבילו בין כל המעורבים (התכנית שלי היא לתבוע בעלות על הצבעים הנורמליים ולהשאיר את הפסטלים הסמי-שקופים לפרטנרים ש-snooze and lose). למקרה שתהיתם, המערכת שלי נראית סביר, חוץ מיום אחד של 12 שעות (כולל יהלומים כמו "אתיקה ועסקים", "מבוא לדת" ו-4 שעות מפנקות של סטטיסטיקה לסיום הסאגה). החלונות שלי מתואמים עם אלה של עידן, מה שאומר שלצערו, מדי יום שני בין 10 ל12, הוא יהפוך קורבן לחפירות של "אף אחד בעולם הזה לא מבין אותי" + לגימות קולניות של קפה ולזעקות היפוכונדריות של "מגרד לי, תוריד את הדשא הזה ממני". אני מקווה שעידני יודע דבר או שניים על הוצאת גימלים או על self inflicted נקעים ושברים- כי בלי אישור מרופא מומחה, הוא לא יקבל פטור מהנוכחות שלי. ראה הוזהרת חביבי, ראה הוזהרת. אני יודעת איפה אתה גר ובק.ג.ב קיבלתי הכשרה של נינג'ה, אל תשאיר את החלון פתוח... זה כל מה שיש לי להגיד.

אני בהחלט יכולה להבין את אווירת הציברוח שאופפת את החברים שלי. הם מוותרים על עבודות מכניסות ואחרי צהריים מלאי בטלה וכבר על היום ה-1, עומדים בתור למזכירות כדי לנסות ולשנות את המערכות האכזריות שלהם. אני נזכרת בימים הראשונים שלי באוניברסיטה בשנה הקודמת- בדיוק נחתתי מפריז, שבורת לב ומבולבלת והדבר היחידי שרציתי לעשות הוא להתכרבל עם הכלב הפרוותי שלי על הספה ולרחם על עצמי. אין דרך לא-פתטית לנסח את זה. אבל כשאין ברירה, אז אין ברירה ובכלל, שיעור ראשון של 3 וחצי שעות במתמטיקה זה לא משהו שתוותר עליו מדעת. אז יצאתי לדרך חדשה, לאקדמיה- אחרי שארזתי את עצמי בשמלת צמר אדומה וזרקתי עט בודד לתיק ניטים שחור (בשלב זה, לרכוש דפדפות היה סופני מדי וגורם לי לעצבות נוראית. לגעגוע לחיים שלעולם לא יהיו לי).

הגעתי לקמפוס והסתובבתי בין הפרצופים הממהרים. ניסיתי למצוא את הבניין שלי, אבודה והוזה, אוחזת במפת העיר שהיא אוניברסיטת תל אביב. כמה קל היה להיתלש מהכל בתוך הצבעוניות של החצאיות שנמכרות ביריד ובין נציגי הבנקים שעטים עליך כאילו שששנותייך המעטות לא מעידות על תפרנות מביכה. הצעירים שחלפו על פניי, משוחחים אל תוך ניידים וצוחקים אחד עם השני בקולניות מלאת ביטחון, גרמו לי להרגיש כמו תיירת. תיירת אבודה, אחרונת התיירות בעיר שבה לכולם יש תכלית, יש יעד, יש תכנית.

לרגע, לרגע קטן, זה הרגיש כמו אחר צהריים סגרירי ושגרתי בשאנז אליזה. הנה... אוטוטו... אני אקנה פטל טרי במשקל ואחזור הביתה להכין לפשושן ולי גלידות, לקראת חזרתו מהעבודה. אבל קודם כל, אני אעצור במוזיאון הדיסקרטי ההוא שאיתרתי ברחוב צידי ולא בכוונה, או שכן בכוונה, אלך לאיבוד בעיר הרומנטית והבודדה ביותר בעולם. אבל כל הנהרות נשפכים לים או במקרה הזה, כל הבולברדים מובילים אותי למגדל אייפל ומשם אני כבר יודעת לנווט את דרכי הביתה ועוד בביטחון יחסי שגורם למקומיים לפנות אליי בצרפתית או לתיירים לבקש ממני הכוונה ליעדים פופולריים. והנה אני פורקת שקיות, חולצת מגפיים רטובים, קופצת למקלחת רותחת ולובשת שמלה מתוקה ומתנפנפת שאני יודעת שתעשה לפשושן שבץ ברגע שהוא יראה אותה. אני משאירה טביעות רטובות על הפרקט (ייהרג ובל יעבור, אני יודעת, אבל לכל אחד יש זכות לחטאים קטנים ) ומדליקה מוזיקת רקע שמטביעה אותך לתוכה עם כל התשוקה הצרפתית שאפשר לגייס. אני מבשלת לנו ארוחה רומנטית, מכניסה קינוחים למקפיא הגמדי ונרדמת לפני שהוא חוזר. הדבר האחרון שאני חושבת עליו הוא שפשושן מוכרח לקחת אותי בשבי, כי אני לא רוצה לחזור לחיים הישנים שלי, בחיים.

כעבור כמה שעות ארוכות מדי (שלא הרגשתי כי ישנתי, אבל זה עדיין לא מונע ממני להחמיץ פנים ולהתלונן all the ladies in the house say HEYYYY!) הוא חוזר הביתה. עם 2 פנינים ירוקות במקום עיניים, הוא עומד מקושט בגשם במפתן. אני מקבלת אותו לחיבוק חם ולא אומרת שום דבר, הזהויות של המארח והמתארחת מתחלפות בלילות. אנחנו אוכלים ומלקקים אצבעות וצונחים למיטה והוא מדבר אלי לתוך האוזן וגורם לי להרגיש כמו היצור הנדיר והנהדר ביותר בעולם.

מה שהנחה אותי בתמונה הבאה היה הזיכרון של אותו בחור שראה אותי באמת והעריך אותי. אותו בחור שלא וויתר עלי במשך שנתיים עד שסוף כל סוף, הגלגל הסתובב ואני באתי לחפש אותו, ביבשת אחרת. הגעתי חמושה בכל השמלות הפלרטטניות שבאמתחתי ובכל תחושת האשמה שבחורה שטעתה ולא ראתה יכולה להציע. כמו שבטח הבנתם מהסיפורים הקטועים שלי- נתבקשתי ע"י גוף אירופאי לשלוח תמונות סתוויות שלי, בתלבושות מתחלפות. המטרה היתה להתנסות כמה שיותר ולהציע מגוון- בשאיפה שלכל תמונה תהיה האווירה המסוימת שלה ומתוך איזה 20- הם יחבבו (או לא ממש ישנאו) 2, טחח...

Thanks for the memories. We'll always have Paris.

זה מעט מצחיק להעלות תמונה מכוסה כהלכה כזאת אם לוקחים בחשבון שאני עדיין לובשת שמלות קצרות, אבל לחשוב סתווי ולחשוב אירופאי (whatever the fuck that means) זה משהו שנתבקשתי לעשות בפרויקט שעליו אני עובדת. במילים אחרות, הייתי צריכה להעמיד פנים שצהריים טיפוסיים של אוקטובר לא כוללים אצלי חבישת כובע תיירים עם מאוורר מובנה ואת התחושה שאני מזיעה במקומות שלא ידעתי שקיימים, ועד כאן תיאורים מעוררי תיאבון. לשמחתי, לעזרת הסוויץ' המחשבתי באו נשות המשפחה שלי שהעבירו את מיטב שנותיהן בסופות שלגים ובכפפות צמר, ולצרכי אקסטרה חוו"ד פניתי גם לחברים טובים שלי מהלוקבוק, חבר'ה מדהימים שמפוזרים להם ברחבי הפלנטה הקרירה שלנו (Jeremy love, you should have told me earlier you were reading this. As you see, it has to be acknowledged and celebrated! Btw, check your box immediately unless you want me to KRAV MAGA your ass... וואי, כשאני חושבת על זה, אני לגמרי משחקת על הקטע של צה"ל. הדבר הכי אלים שעשיתי בשירות היה לשייף ציפורניים אבל מי אני שאתערב בפנטזיות הקומנדו שיש לעולם עלינו, חיילות ישראל הענוגות).

אז מה אני עושה בין זה שאני מאבדת את שפיות דעתי במירוץ נגד הדד ליין של הפרויקט לבין זה שאני נזכרת שלעזאזל, אני מתחילה ללמוד עוד איזה יום וחצי בערך וחייבת לפנות פינה בלו"ז לקניית דפדפות וסטאבילו-אים? הולכת לסרט עם עידן. זה אמנם לא הצליח, אבל המאסטר פלאן המקורי היה גם לגרור אותו לסידורים בעיר- כי אני לגמרי בעד לערבב בין ביזנס לפלז'ר (אגב, "running errands" נשמע הרבה יותר מנהל עסקים-מי מאשר "משלמת חשבונות ומדפיסה חולצות בית ספר לאחי הקטן", נכון? ותודה שבאתם לשיעור ב"שקול מילים כשאתה כותב סטטוס בפייסבוק" ). כשאני כותבת על עידני, זה נעשה מתוך עיניים אוהבות, אבל דרכנו לא סוגה בשושנים, הוא איש של הרגלים מגונים! לדוגמא, לתקוף אותך כשאת מתחפרת בכסא בית הקולנוע שלך ולתקוע לך poke בכתף שמעיף אותך לצד השני של האולם, כדי לבדוק אם את ערה. ובכן, קודם כל, אני בטוחה שבמדינות מסוימות זה נחשב לפשע מלחמה נגד אוכלוסיות חסרות ישע ודבר שני, גם הרדמה כללית לא הייתה עומדת בפני הגירוי החיצוני הזה אז כן, ררר, אני ערה! איזו ברירה השארת לי?

אחרי הסרט ישבנו בשדרה שמתחת לביתו, ניהלנו שוב את השיחה על זה שבתי קולנוע לא נועדו לאנשים גדולים ושאנחנו צריכים לשריין יום אצל הכירופרקט או להקים קולנוע מיוחד עם לייזי בויז מפנקים. בשלב מסויים, גלשנו לנקודה בה אני מכחכחת בגרוני ומביאה בנאום מלא תושייה שלא היה מבייש את מרטין לות'ר קינג- ועל סדר היום: להסביר לעידן כמה שהוא באמת באמת מציאה וחתיך ולא הייתי אומרת סתם (מה שגורם לו לרצות להיקבר מתחת לאספלט, והוא עוד אומר לי שאני לא יודעת לקבל מחמאות? ). ופתאום, חורק רכב מאחורינו ובחור נחמד שואל מהחלון אם אני ויקטוריה מהבלוג "הסודות של ויקטוריה" ואומר שאתם אוהבים אותי (וגם אני אוהבת אתכם! ) ושעידן בר מזל כי אני חולקת איתו ספסל. כמובן שזה היה מדהים לשמוע דבר כזה- ובכלל, זה תמיד מאד מרגש כשהבלוגינג מצטלב עם החיים האמיתיים (אלא אם כן אתם בדיוק תופסים אותי מורידה את הזבל עם משקפי ספרניות וקרוקסים בצבע קיא/פנינה, אבל היי, אני תמיד יכולה להגיד שאני אחותי או לחילופין, לשסות בכם את בובו ולהעלים את העדים למחדל ).

דבר נוסף שמשמח אותי הוא שאוכל להעלות את המאורע הכיפי הזה בוויכוחים עתידיים עם עידן ולהזכיר לו שיש אנשים אי שם שחושבים שהוא בעצם בר מזל, בניגוד לתחושה שלו שהכוכבים עושים עליו מנחוס. אם אני צריכה להיות ספציפית, נראה לי שהתחושה הזו עולה לו כשאני לא מאפשרת לשירים להתנגן עד הסוף בג'יפ שלו ודוגמת 20 שניות מקסימום מכל אחד לפני שאני fast forward או גרוע מזה, לא מסוגלת להכריע לגבי שום דבר (התשובה הטיפוסית שלי ל"לשים לך גבינה לבנה?" היא: "לא יודעת. ומה אתה חושב? מממ. אולי. לא יודעת. כן? נראה לי. אוף. בעצם, אני לא יודעת. ובכל זאת? הא הא! אני יודעת... תחליט אתה!"). אז איש אנונימי ומקסים במכונית יפה, תודה רבה לך על זה שעשית לי שמח!

כרגע אני כוססת ציפורניים כמו איזה cartoon על ספידים (אז יצא דווקא טוב שהידיים שלי בכיסים), מקווה מאד שיהיו לי חדשות טובות נוספות לחלוק אתכם (ובמהרה) ושהכל ימשיך לתקתק ויסתיים בסוף טוב. שיהיה לכולכם המשך שבוע נהדר וחזרה קלה לשגרה, ולסטודנטים בינינו- אלללללה תש"ע!

סרט ראש גורמטני מ"קסטרו" עודפים באלנבי, ת"א- 3 ב30 ש"ח, משמע, 10 ש"ח. בתחילה הייתי בטוחה שהקרקפת שלי תישא צלקות נצחיות עקב האבזור הזה, אבל אחרי משהו כמו חצי שעה בבית קפה בלוויית אחד מחבריי הטובים, הקפאין, הסוכר והשיחה הטובה תפסו את המוקד של תשומת לבי. מזל שלא התגייסתי למודיעין, זו עוד אחת מני דוגמאות רבות לחוסר הריכוז שלי- בחייאת, זו משימה בלתי אפשרית בשבילי להתמקד אפילו בסודוקו למשך יותר מ-2 דקות מבלי להתחיל לקפצץ בתוך המושב שלי, לפוצץ בלונים ורודים של מסטיק ולפנטז על קאמבק של הבקסטריט בויז תוך כדי נישואים קבוצתיים לחמישתם.
תמיד אחרי פגישה כזו עם אחד מחבריי הזכרים, מצפה לי טיפול מיוחד מידיה של אחותי. אני חוזרת סמוקה ומאושרת ועצות טובות? מלאה בהן כרימון (או כדירת 2 תאים בת"א שמחולקת לאיזה 4,678 יחידות דיור). היא מיד תוקפת אותי כמו נשר מורעב בדיאלוג הבא: "את ו-X ידידך הטוב *עיניים מעפעפות בהגזמה* מתכוונים כבר להיות ביחד יא עייפים?" (כן עידני, אם אתה קורא את זה ומהרהר, אתה צודק. השם שלך באמת עולה שם יותר מדי פעמים), "אנחנו אמורים להיות ביחד?" אני עונה לה משועממת, יודעת איזו הברקה צפויה לי בהמשך. "בהחלט! אתם חתיכים, יהיו לכם תינוקות יפים! ", יורה החוצפנית בחיוך זחוח, כאילו שהדבר שהכי מעניין אותי ממרומי גיל 22 הוא השבחת המין האנושי בתינוקות אסתטיים. אבל היי, תודה על המחמאה העקומה שהתחבאה שם.
אבל מה, באמת שיש לי חברים נפלאים- בואו ניקח לדוגמא את לביא, יצור קסום שהכרתי עוד כשאחזתי בשפם ובכסא בשורה הראשונה בכיתה ט'. אותו לביא ירוק עיניים וטוב לב הבהיר לי היום ש"לובשת פיג'מת פלנל, לוגמת שוקו חם וצופה בסדרה דוקומנטרית על זיהוי פלילי" זו כנראה לא התשובה שמחת החיים שמצפים לה כשמראיינים אותי ושואלים "אז איפה אפשר למצוא אותך בערב שישי?". ובכן, אז האמת הסטטיסטית ירדה מהפרק ואני אחשוב על מענה אחר. לשמחתי, יש לנו את שישי בעוד 24 שעות בדיוק להצעת אלטרנטיבה צעירה.
התכנית היא להצטרף לאחותי ולשגיב הפאשיוניסט להופעה של אסף אבידן. הבעיה היא שעידן הזה, חברי הטוב, שיתבייש בעצמו, פתאום שינה את עמדתו. מהסכמה נלהבת צנחנו ל"נראה" מנפנף. ואם זה לא נחשב לסירוב אלגנטי, אז אני צנצנת טעימה ביותר של מיונז היינץ (לא מתנגדת. זו סטייה קולינארית עצבנית שלי, אל תשאלו). בכל מקרה, אני מתכננת להמשיך להפגיז את עידני בתכנים אלימים ושלשירים דוגמת "אם אתה לא בא, אתה לא חבר, מהחיים שלי אתה עושה טרנספר" ואיומי סרק אוויליים אחרים. הוא אמנם די משועשע ויודע שאין סיכוי שאוותר מדעת על נוכחותו בחיי, אבל אני בחורה ואלוהים יודע שלא דרוש הרבה כדי שאעטה על פניי הבעה טראגית (אותנטית, אני ממש רוצה ללכת איתו ) ואשחרר מילים קשות וסופניות-משהו משפתיי.
אני שוקלת להחליף טקטיקה ולעבור למחמאות, להזכיר לעידן כמה שאני אוהבת את איך שהוא נוהג (אין עוד גבר שנוהג יפה כמוהו, אבל השעה מאוחרת וההסבר שלי בטח יישמע לכם מוזר) ואת כמה שהוא חמוד בחולצות הפסים שלו ושאין לי חיים בלעדיו ושיושיע אותי מהבדידות הנוראית הזו שתוקפת ותוקפת כל חלקה טובה (או שיט, חשפתי את האסטרטגיה שלי ). אם גם זה לא יעבוד, אני פשוט אשליך את עצמי בוכה על מפתן דלתו... ו... זהו בערך. הא! אין כמו להבהיל בחור ולהתנהג כמו מעריצה שרופה של "היי פייב" כדי להשיג את מבוקשך! תאחלו לי הצלחה.