שמלת קוקטייל שמעוטרת בצווארון פאייטים שחור (sequins are back, baby)- נקנתה לפני 3 שנים ב-h&m בז'נבה, עבור 130 ש"ח בקירוב. אין זיכרון ברשותי שיוכל להשתוות לזה שבו אני צועדת עם אחותי התאומה לסניף h&m לראשונה בחיי ונתקלת ב5 סטנדים גדושים בכל טוב צבעוני, ומעליהם מתנוסס שלט של sale 70%. אה טוב, בעצם... גם דפיקות הלב המואצות שלי בביקורת הדרכונים העצלה בנמל התעופה אורלי בצרפת, שואלת את עצמי עם פשושן יחכה לי בחוץ או לא ותוהה אם עשיתי בשכל שהתפטרתי ובאתי לחיות עם מישהו שאני אמנם מכירה דרך המסנג'ר, אבל ראיתי אותו בלייב (לא של המסנג'ר, של המציאות) רק לשעתיים הן בהחלט קונקורנטים ראויים. טוב, אז יש לנו תיקו.

וכן, כמובן שהיה לי גם תיק, כתמתם וכיפי. א-מה-מה, היה לי גם קרם ידיים בתוכו. ממש בתוכו. יאפ. בדיוק מה שאת חושבות, שנייה לפני שאתן מסננות "אוי לא...". גיליתי את הקרם מרוח ומעטר את כל דפנותיו של התיק, לועג באכזריות לטיפוח שחזר כבומרנג לפרצופי, אבל לפחות בומרנג בניחוח פצ'ולי. זו הפעם השנייה והמצערת השבוע שבה יש לי תקלת "שיט, נשפך לי, בבקשה תגידי לי שיש לך טישיו" במחלקת התיקים, כשבפעם הקודמת לא סגרתי טוב את בקבוק המים והרטבתי עד לשד העצים שמהם הם עשויים את כל הניירות שלי.

בבושקות- ציורי קיר באחת הסמטאות שמקיפות את שוק הכרמל מעורר הנוסטלגיה, הרי הדירה הראשונה שהמשפחה שלי שכרה היתה כוך מקקים מתועב באיזור. אז נותרו בי צלקות של פוביה בלתי נשלטת מהיצורים הקטנים והאפלים הללו, אבל לפחות נהניתי מילדות מאושרת עם סבתא ואחותי בים. הזאטוטה שהיא אני, שעד אז ראתה רק פתיתי שלג ושלג בטלוויזיה מקרטעת גם פונקה בטיולים ברחובות שטופי השמש שפרושים סביב לכתם הכחול. באחת מהגיחות הללו הבטחתי משהו שמלווה אותי שנים. עכשיו, משבערך בגרתי, יש לי תכנית-על. כבר ידוע לי מה יהיה הדבר הראשון שארכוש מתוך משכורת העתק שלבטח אקבל "כשאהיה גדולה" (כי אני ממש רוצה , מה שלפתע מציג את העובדה שאני לומדת ל-2 תארים ריקים כשולית ). מדובר בשמלת טורקיז גראנדיוזית, זעקנית, המונית ונוצצת מרחוב אלנבי- מתנה לסבת'וש. הרי הבטחות שפיזרת בגיל 5 הן עסק רציני להחריד ועליך לכבד את מילותיך, מאז ומתמיד ולתמיד. ועוד משהו, גם אם הייתי המנהלת האמנותית (קצת המצאתי מקצוע, עמכם הסליחה) של ספורטס אילוסטרייטד ומחפשת לוקיישן אקזוטי להפקת המגזין השובב, לא הייתי מוצאת יעד מושלם מהרחוב הזה לתמונה, לא אם לוקחים בחשבון את ההדים והדיון האנתרופולוגי שעלו בפוסט הקודם עקב מוצאי האוקראיני. אז כן, אני אוהבת שחור, ולא, אני לא לוקחת שום דבר too seriously.